"מבטה ההמום החליק מטה לטקסט שמתחת לתמונה: 'היא עשויה לעשות... לעשות כמעט כל דבר!' מתחת היה סמיילי קטנטן ולצידו המשפט 'זיינתי את סטייסי ריצ'רדס'. מבועתת, סרקה במהירות את שאר התמונות בעמוד. מתחת לתמונה של טרי רימר היו שלושה סמיילים; הוא זיין אותה שלוש פעמים במהלך השנה. עמודי הספר חלפו בין אצבעותיה, נעצרים בחלק שהוקדש לכיתה ח'; היו שורות ושורות של סמיילים מתחת לתמונתו של טים מאיירס."
19/05/2006 22:33:00
התרגומים בבלוג מכילים תיאורים אירוטיים מפורשים, גסויות וקטעים בוטים העלולים לפגוע ברגשות קוראים מסויימים. אלה מכם הממשיכים לקרוא מצהירים בעשותם כן שמלאו להם 18, ושחוקי המדינה בה הם נמצאים מתירים להם קריאת סיפורים גסים במיוחד. תהנו!
ובכן, גבירותי ועלמותי, ואדונים גם - הנה, סוף סוף, סיימנו את סטייסי המשתרמטת, בפרק אחרון בו היא נופלת קורבן לתאוות צוות הניהול הבית-ספרי, ומנפנפת בעודה פוסעת אל השקיעה. בשבוע הבא יעלה ראיון מיוחד במינו שתרגם גורע, ובו מספרת מעמידה-לשחקנים-בסרטי-פורנו על עבודתה, ואז אני לא יודע בדיוק מה יעלה, אולי עוד סיפור מקור ואולי לא, ובשבוע שאחרי זה דומני שאתרגם משהו ארוך של סנדיה, בשלושה פרקים בערך.
(הטקסט הבא יחזור על עצמו בכל פרקי הסיפור) "סטייסי בשמינית" הינו סיפור ארוך (או רומאן קצר) שיעלה כאן ב10-12 חלקים, ונושאו סחיטה וניצול מיני בבית ספר תיכון אמריקאי. שימו לב - מדובר בסיפור בוטה ביותר! את החלק הראשון, והקדמה ארוכה המתארת את הסיפור ורקעו, אפשר לקרוא בפרק הראשון.
M/f MM/f F/f nc bd
בבוא העת, נבחרה סטייסי כמלכת סוף השנה.
זו לא היתה הפתעה גדולה, לא עבורה ולא עבור האחרים. התחרות האפשרית היחידה - אשלי פטרס - פחות או יותר נשרה מהמירוץ בחודש האחרון. אשלי כבר לא הסתובבה בחוגים מתוכם נבחרו מלכות סוף השנה. סטייסי, חרף פעילותה המינית המגוונת בתשעת החודשים האחרונים, עדיין נהנתה מתדמית חיצונית מכובדת. למרות שהשמועה פשטה בקרב כל הבנים בבית הספר (וחלק גדול מהבנות) שהיא כלבה מוצצת, לא היה אפשר להוכיח כלום, במיוחד לאלה שדעתם נחשבה: המורים וההורים. וחוץ מזה, אם סטייסי התלבשה טיפה יותר נועז בשמינית, ויצאה ליותר דייטים, אז... זה בסדר כל זמן שהיא שומרת על הציונים בבית הספר (וציוני השמינית שלה היו הטובים ביותר שנרשמו אי פעם בתיכון גרינווד).
קצת התפרחחות - מרדנות אפילו - היו צפויות ומקובלות. היא היתה טינאייג'רית, אחרי הכל.
למען האמת, נכונותה למצוץ כמעט לכל תלמיד בבית הספר ולתת לו לזיין אותה עזרה לה להבחר כמלכת סוף השנה, באופן חריג מעט. היו שישה תלמידים בועדה שבחרה כל שנה את המלכה. סטייסי הזדיינה עם שניים מהם במהלך השנה, ו - ממש לפני הבחירות הקריטיות - מצצה לכל אחד מהשישה במגרש החניה של בית הספר.
"הצעה" של שרון. אבל לסטייסי כבר לא היה ממש אכפת בשלב זה. אחרי כמה מהדברים שקרו לה במהלך שנת הלימודים, למצוץ במגרש חניה היה כמעט מרגיע. היא כבר התרגלה לטעם הזין בפה, ולפחות השלימה עמו, ורק שניים מהם ממש גרמו לה לבלוע. היא שנאה את זה. חרף רצונה, מצאה עצמה כמעט אסירת תודה על כך שהם רצו לזיין לה רק את הפה. מאז מסיבת הפוטבול, מצאה את עצמה שוב מתקשה להתחרמן כשעשתה סקס.
ממש כמו בהתחלה.
הרביעי מאלה שמצצה להם היה מספר שישים וחמש המיוחל.
היא לא הבינה את זה מייד. רק אחרי שדיווחה לגארי, הוא ציין זאת בפניה. מספר שישים וחמש! היא סיימה; גמרה; כבר-לא-בובת-מין. הסטייסי שאירחה את גארי ושרון בביתה מאוחר יותר היתה מסוחררת ומבולבלת. היא היתה כמעט בטוחה שהם לא ישחררו אותה כמו שהבטיחו, אבל נראה שזה בדיוק מה שהם עושים. מייד אחרי בית ספר, הביאו שני הסחטנים קופסא קטנה - ארבע קלטות וידאו והרבה תמונות - ונתנו לה אותה בלי מילה. גארי אפילו נתן לה עותקים מוקדמים של בחינות הגמר. היא כמעט שכחה אותן, וברור שלא התכוננה. היא היתה כל כך מופתעת, ומצאה עצמה אסירת תודה בכנות.
תחושה זו, בכל אופן, החזיקה מעמד רק עד שהם הלכו והיתה לה הזדמנות להציץ במה שהביאו. השנאה כלפי מעניה שבה אליה.
לפני שחלפה שעה, שרפה את התמונות והקלטת נחה לפניה, בצורת ערימת סרטים קרועים. לאף אחד לא יהיה עליה כוח כזה לעולם! היא קרעה גם את הצמיד, שולחת את אותיות ה'ז' הכסופות על פני החדר. היא מצאה את רובן, אבל מדי פעם הופיעה אחת, בכרית או מתחת מושב כורסא.
לא משנה.
השבועיים שנותרו ללימודים חלפו ביעף. הבחינות נערכו בשבוע שהתחיל ב21 ליוני. בעזרת הטפסים הגנובים עברו ארבע הבחינות הראשונות בקלות. במהלך החמישית, בכל אופן...
סטייסי בהתה בשאלון הבחינה, עיניה מורחבות בתדהמה. זה לא המבחן שהתכוננה אליו! נואשת, קראה שוב את השאלות, אפילו הופכת את הדף לוודא שלא החמיצה משהו. שום דבר. השאלות אפילו לא היו דומות לאלה שנתן לה גארי.
גארי! בטח זו נראתה לו בדיחה טובה. היא חשה בדמעות זעם מצטברות בעיניה ונושרות על פניה, אבל לא היה שום דבר שיכלה לעשות עכשיו. או אי פעם, אם כבר חושבים על זה. היא ידעה שהיא לא מסוגלת להתעמת עם גארי. חוץ מזה, מה היא יכלה לעשות בעניין? היא הטילה ספק בנכונותה של הנהלת בית הספר לתמוך בה.
אחוזת בחילה התחילה לעבוד, עונה על השאלות כמיטב יכולתה. בסוף הבחינה הרגישה שהצליחה לא רע. החומר לא היה כזה קשה, והיא תמיד החשיבה את עצמה פקחית יותר מרוב התלמידים בגרינווד בכל אופן...
שתי הבחינות האחרונות עברו חלק; השאלונים שקיבלה תאמו בדיוק לאלה שגארי נתן לה. סטייסי כמעט היתה מוכנה להאמין שמה שקרה היה טעות תמימה של גארי. כמעט.
לא שזה שינה משהו.
כבר עבר יותר משבוע מאז שמישהו זיין אותה. שבוע שלם, נפלא, שבו עשתה ואמרה כל מה שבא לה! היה עליה לסרב לכמה "הצעות", אבל זה היה כמעט נעים. היא שאבה לא מעט סיפוק מלומר למזדיינים האלה בדיוק מה שהיא חושבת עליהם. למעשה, היא התחילה להרגיש יותר ויותר היא-עצמה בכל יום שחולף.
אי אפשר היה, בכל אופן, לומר אותו דבר על אשלי. היא היתה בן אדם אחר. השינוי ניכר בה פיזית. נעלמו השיער הארוך ובגדי הנערה. שיערה היה קצוץ בנוסח צבאי ומועמד בג'ל, והיו לה שלושה פירסים בכל אוזן. היה לה אפילו נזם כסוף וזוהר באף [באותם ימים שכוחים היו הנזמים-על-אפי-ילדות-טובות נדירים למדי, שלא כמו היום]. גם בגדיה השתנו. לא עוד שמלות וחולצות דקיקות; כעת היא לבשה כמעט רק ג'ינס וטישירט שחורה. בדיוק כמו קארן.
השינויים לא היו רק פיזיים. אחרי הלילה עם שחקני BCN, אשלי התרחקה במהירות מהחברות הקודמות שלה והתחילה לבלות עם קארן את כל זמנה. הן הפכו בלתי נפרדות, והיה ניתן לראותן לעיתים קרובות מחזיקות ידיים ואפילו - כך אמרו השמועות - מתנשקות בחורשה מאחורי בית הספר. אשלי צורפה במהרה לבידוד החברתי שחל על קארן, אבל לא נראה שהיה אכפת לה במיוחד. גם לא לקארן.
ביום שני של השבוע האחרון ללימודים, סטייסי ניסתה לדבר עם חברתה הותיקה, אך כשניסתה למצוא אותה, גילתה שאשלי וקארן עזבו את בית הספר שבוע קודם (מייד כתום הבחינות) ויצאו לטיול קמפינג ביחד. אמה המבולבלת של אשלי גילתה לסטייסי שאשלי ביטלה את הרשמתה לאוניברסיטה חשובה בחוף המזרחי, ולמרות התנגדותו הנמרצת של אביה, החליטה להירשם לBCN. הוריה היו שניהם המומים מהשינוי בתוכניות.
סטייסי יכלה לספר להם למה, אבל שתקה.
קארן עמדה ללמוד גם בשנה הבאה בבייקרסוויל...
******
"סליחה, מיז פיבודי?"
סטייסי עמדה מול שולחן המזכירה, מקמטת את הפתק הורוד בו הודיעו לה שהמנהל רוצה לראות אותה 'מייד'. השיעורים בשבוע האחרון היו עניין פורמלי בלבד - להחזיר ספרים וחומרי לימוד - כך שלא היתה שום בעיה לצאת מהכיתה ולגשת למנהל. מזכירתו, אשה גבוהה ורזה עם שיער אפור האסוף בפקעת חמורת סבר באחורי ראשה, לקחה את הפתק.
"ואת סטייסי ריצ'ררדס?"
האשה המבוגרת הציצה בחשד בטינאייג'רית, כאילו היא חושדת בה בהתחזות.
'כן,' חשבה לעצמה סטייסי בסרקאזם, 'כאילו בא לי להיות פה בכלל'.
"כן," השיבה בנימוס. "ד"ר גרוסמן רצה לראות אותי?"
'כנראה משהו בקשר לתואר מלכת סוף השנה,' הירהרה.
המזכירה הרימה את הטלפון, לחצה על כפתור ודיברה.
"סטייסי ריצ'רדס כאן כדי להפגש איתך, אדוני." היו כמה רגעי שתיקה ואז היא הנהנה.
"תיכנסי, הוא מחכה לך."
סטייסי נכנסה למשרד המנהל הגדול. הוא היה בצידו האחורי של בניין בית הספר, צופה על מגרשי המשחקים והיער שמאחורי גרינווד. המנהל, ד"ר רנדל גרוסמן, ישב מאחורי שולחן אלון גדול. היה לו שיער שחור חלק, עם קרחת מתרחבת בפדחת. עיניו הגדולות, הכהות, נצצו מאחורי משקפיו. למרות שנראה עדין, היתה למנהל נוכחות פיזית שלא ניתן היה להתעלם ממנה. כמעט לא היו לו בעיות כשרצה להפחיד את התלמידים (ולמעשה גם את הצוות) עד כדי ציות למדיניותו. כתוצאה מיכולותיו, הגיע תיכון גרינווד למקומות הגבוהים בכל סקרי ההוראה.
התלמידים, כמובן, שנאו אותו ופחדו ממנו, וסטייסי לא היתה חריגה. גרוסמן לא היסס להשעות תלמיד כשראה לנכון ואפילו, במקרה אחד זכור היטב ומאוד מפורסם, סייע רבות להרשעתו הפלילית של תלמיד שנתפס עם בחינה גנובה. סטייסי זכרה זאת היטב, אולי טוב מאחרים.
"מיס ריצ'רדס." קולו היה גבוה, נשי במפתיע. "בבקשה... תשבי."
סטייסי התיישבה כשהמנהל פתח תיק לבן והוציא ממנו נייר. הוא הציץ בו והרים את עיניו להביט בה.
"סטייסי," הוא התחיל, "הציונים שלך השנה היו הטובים ביותר שהשיג תלמיד כלשהו בגרינווד אי פעם. אישית, מעולם לא נתקלתי בתלמידה מבריקה כל כך."
"תודה רבה," אמרה סטייסי, פולטת אנחת רווחה קטנה. היא לא ציפתה לבעיות, אבל לכי תדעי.
"לכן הופתעתי כל כך מהציון שקיבלת בהיסטוריה," המשיך המנהל.
"היסטוריה 12", הוא הסביר, מעביר אליה את הנייר שהחזיק. זה היה הדף הראשון של המבחן שעשתה; זה שגארי נתן לה בשבילו את השאלון הלא נכון. המספר "49" היה כתוב עליו באדום זוהר.
ארבעים ותשע!
סטייסי חשה שהיא עומדת להקיא. זה היה ציון נכשל. ידיה רעדו כשהחזיקה בדף. אחרי כל מה שקרה לה השנה; ועכשיו...
"בית ספר קיץ," אמר ד"ר גרוסמן, כמי שקורא את מחשבותיה. "אם נכשלת במקצוע, את צריכה לעשות אותו שוב בקיץ." הוא נעץ בה עיניים כשהחווירה. "את יודעת את זה, נכון?"
לבנה כנייר, הנהנה סטייסי, לא בוטחת בקולה מספיק בכדי לדבר.
בית ספר קיץ!!!
חיוך זעיר חלף על פניו התרבותיים של ד"ר גרוסמן כששם לב לתגובותיה של הנערה. הן היו מושלמות; וגם היא היתה מושלמת. מציאה אמיתית. מאז שמר אדגר התוודה בדמעות בשבוע שעבר, ציפה גרוסמן לרגע הזה. הוא תמיד פינטז על משהו כזה - להשיג שליטה באחת השרמוטות היפהפיות והצעירות בבית הספר ולכפות את "טעמיו" על אחת מהן - אבל מעולם לא העז לנסות זאת עד כה. הסיכון היה גדול מדי: העבודה שלו, הקריירה שלו, המוניטין; ותמיד היה המועדון, כשחש צורך להתענג.
המועדון! איזה דברים נפלאים הוא יכול לעשות שם עם השרמוטה הטינאייג'רית; איזה דברים נפלאים הוא יעשה לה... אם התוכנית שלו תפעל.
והיא צריכה. זה צריך לעבוד. אם התיאור של אדגר היה מדוייק כולו, היו לו כל הסיבות שבעולם לחשוב שהתוכנית תפעל ממש כפי שהוא מקווה. קודם כל, בכל אופן, הוא צריך לבחון את המים. נראה איך היא תגיב...
סטייסי חשבה במהירות. היא לא יכולה ללכת לבית ספר קיץ. היא פשוט לא יכולה! נושמת עמוק, החזירה לעצמה הנערה את שליטתה העצמית והביטה במנהל. הוא ישב, בוחן אותה בהערכה. אולי. זה עבד עם אדגר; למה לא עם...
"גברת צעירה," הוא אמר בחומרה, שובר את הדממה. "יש משהו שאת רוצה לומר או... לעשות, כדי לשכנע אותי להשתמש בסמכויותי כדי להעניק לך ציון עובר..." הוא נעץ בה עיניים מבעד למשקפיו. "זה בתחום סמכויותי, את יודעת."
סטייסי לא היתה טיפשה. היא ידעה על מה הוא מדבר.
"א-אדוני," היא גימגמה, מסמיקה עד אודם. "אני אעשה הכל כדי לעבור; כל מה שאתה ר-רוצה." הטינאייג'רית הבלונדית נלחמה בגוש שעלה בגרונה היפהפה. כל הבולשיט הזה אמור היה להיות כבר מאחוריה.
ד"ר גרוסמן הרים גבה. "הכל?"
"כן אדוני." ענתה בשקט.
הם הבינו זה את זו.
נע לפתע, גחן מנהל התיכון לפנים בכסאו ולחץ על מתג האינטרקום.
"מיז פיבודי," פקד. "אל תעבירי לי שיחות ואל תכניסי אף אחד בשעתיים הקרובות. ותגידי לגרדנר שיבוא למשרד שלי. הוא יכול לחכות בחוץ." המזכירה אישרה את קבלת ההוראות.
ד"ר גרוסמן נשען לאחור בכסאו ונעץ עיניים בבלונדית הרועדת. היא נראתה כל כך נהדרת, יושבת שם בג'ינס ההדוק ובגופיה הורודה, שיערה הבהיר היפהפה בקוקו ארוך.
"אוקיי סטייסי," הוא אמר. "זאת העסקה." הוא קם על רגליו והלך לאיטו אליה.
"תעמדי ליד השולחן."
היא עשתה מה שאמר לה. שולחן האלון הגדול הגיע ממש מתחת למפשעתה.
"עכשיו, תתכופפי ותחזיקי בידיות של המגירה."
היא צייתה שוב. כעת היתה כפופה על המכתבה, מתוחה לפנים וידיה מגיעות בקושי לידיות.
"עכשיו," המשיך המנהל, מעביר את עיניו בהערכה על גופה. "אם את יכולה להשאר בתנוחה הזאת בשעתיים הקרובות, עברת. אבל אם, מסיבה כלשהי, תעזבי את הידיות... ובכן, נתראה בבית ספר קיץ. זה ברור?"
"כן אדוני," ענתה סטייסי בשקט. אצבעותיה אחזו בחוזקה את ידיות המתכת הקטנות כשהכינה את עצמה לגרוע ביותר. דמעה זלגה במורד לחיה ונשרה על המכתבה. היה לה מושג די טוב מה עומד לקרות...
הרולד גרדנר היה גבר גדול. הוא היה גם שחור. הוא עבד כשרת ואיש אחזקה בתיכון גרינווד, משרה בה החזיק מאז שכר אותו המנהל אישית. הוא וד"ר גרוסמן הכירו כבר זמן רב. טעמיהם היו דומים בכל הנוגע ל... פעילויות מסויימות, ושניהם היו חברים במועדון האקסלוסיבי. כשגרדנר איבד את משרתו בעיריה בגלל תיקו הפלילי, שמח גרוסמן לקבלו ולהעניק לו תעסוקה. שום סחיטה או משהו מכוער כזה; פשוט חבר שעושה טובה לחברו.
גרדנר הביט במיז פיבודי וחייך. המזכירה השיבה לו חיוך. גם היא היתה מכרה אישית של ד"ר גרוסמן, וחברת המועדון. גרוסמן דן עמה בתוכניותיו באשר לסטייסי לפני ימים מספר, ולמרות שהיתה מודאגת מעט מהסיכונים, הסכימה ללכת על זה. אם זה יעבוד...
מבעד דלת משרד המנהל נשמעו צלילי פליקים בקצב אחיד. עברו כבר עשרים דקות, ולא נראה שהצלילים נחלשים. גרדנר ופיבודי הציצו זה בזו וגיחכו.
חמש דקות מאוחר יותר, חדלו הקולות. הדלת למשרד המנהל נפתחה וגרוסמן הציץ החוצה. פניו היו סמוקים עד אודם ולחים מזיעה.
"אה, מר גרדנר," הוא אמר. "תהיתי אם תוכל לעזור לי ב'עניין' הקטן הזה."
"אהמ, כן, אני יכול," ענה גרדנר, מתרומם על רגליו.
"אני יכולה לעזור במשהו?" שאלה פיבודי בתקווה.
גרוסמן נענע בראשו לשלילה.
"אני חושש שאני זקוק לך כאן בחוץ," השיב. "את צריכה לענות לטלפונים ולמנוע מאנשים להכנס לזמן מה. אבל אחר כך..."
חיוכו הבטיח רבות כשסגר את הדלת.
צמרמורת עברה במיז פיבודי, והיא העבירה יד למטה ללטף את הכוס שלה כשדמיינה מה הולך במשרד.
גרדנר כבר לא היה חייב לדמיין.
השרמוטה הבלונדית (כפי שחשב עליה) שכבה על שולחן האלון, מחזיקה בשתי ידיות המגירה כאילו חייה תלויים בכך. השרת הופתע מעט לגלות שלא היתה קשורה בשום דרך, אבל לא אמר דבר. גרוסמן יודע מה הוא עושה.
הג'ינס והתחתונים היו מגולגלים סביב קרסוליה, ותחת-הנערה המוצק שלה היה אדום כסלק מהספנקים שחטפה מהמנהל במחצית השעה האחרונה.
"הארולד," אמר גרוסמן, מתנשף קלות במאמץ, "סטייסי בדיוק אמרה כמה היתה רוצה למצוץ זין שחור כשאני מפליק לה." הוא הוריד את ידו במכה על ישבנה הרוטט. "זה נכון, מיס ריצ'רדס?"
סטייסי עיוותה את פניה והתפתלה כשהפליק לה, אבל הותירה את ידיה הדוקות על ידיות המגירה.
"כ-כן אדוני," ענתה, חורקת שיניים בכאב. "אני חוששת שאני א-אעשה יותר מדי רעש כשאתה... כשמפליקים לי..."
"ו..."
סטייסי גנחה, מושפלת.
"א-אדוני..." הפנתה את דבריה לשרת, "אתה מוכן בבקשה להכניס לי את הזין שלך לפה? אם יהיה לי ז-זין למצוץ... אני לא אעשה כל כך הרבה ר-רעש."
הנערה הבלונדית התפתלה על השולחן כשגרוסמן ליטף את התחת האדום שלה.
"ובכן, הרולד," שאל המנהל, "אתה מוכן לעזור לה?"
דרדנר, הזין כבר בולט לו מהאוברול, הסכים במהירות. בתוך רגע התיישב מאחורי שולחן המנהל, מוציא את הזין הגדול, השחור שלו ומאכיל בו את הנערה הבוכה שהיתה כפופה לפניו על השולחן. היא נשנקה, אבל לקחה אותו בפה.
"תמצצי את הזין, כלבה," פקד עליה, סוטר לה קלות. היא צייתה, מתחילה להעלות ולהוריד את הראש, עדיין אוחזת בחוזקה בידיות המגירות, מוצצת ומלקקת ברעבתנות. היא היתה ילדה טובה.
"זה נעים, מוצצת קטנה," החמיא לה. "מצצת הרבה בחיים שלך."
סטייסי נאנקה בהשפלה, אבל המשיכה למצוץ.
אפילו כשגרוסמן התחיל שוב להפליק לה, הפעם משתמש בסרגל עץ, מצליף בעכוזה עד שהפך אדום וכחול. אפילו כשגרדנר גמר במהירות, מתיז שפיך לתוך פיה המוצץ, במעמקי גרונה; היא פשוט בלעה הכל והמשיכה למצוץ עד שעמד לו שוב. אפילו כשגרוסמן, מתנשם ומתנשף במאמץ סאדיסטי, הפסיק לבסוף להרביץ לתחת הבוער שלה בסרגל ותקע את הזין הכמעט-מתפוצץ שלו קודם לכוס ואז לתחת הקטן שלה, היא פשוט המשיכה למצוץ ולהתפתל עד ששני הגברים התפרקו, מציפים אותה שפיך משני הצדדים.
אפילו אז, היא פשוט המשיכה למצוץ עד שגרדנר הוציא את הזין מהפה שלה.
גרוסמן, מותש, נשען על השולחן. פניו לבשו גוון ארגמן מדאיג, אבל חיוכו היה מרושע. "אוקיי," הוא אמר. "זה מספיק. את יכולה ללכת עכשיו."
סטייסי ניסתה, אבל ידיה היו הדוקות כל כך סביב הידיות עד שעברו כמה שניות עד שהצליחה לשחררן. נאנחת בכאב והשפלה, הרימה יד אחת וניסתה ללא הועיל לנקות את השפיך שציפה את שפתיה וסנטרה. שני הגברים הביטו כיצד היא מתכופפת ומרימה באיטיות את התחתונים, ואז את הג'ינס, על התחת האדום זוהר שלה, מכסה את הפס הדקיק של השפיך שזלג על ירכה.
לבסוף, היא היתה לבושה. היא הפנתה את פניה הדומעים אל המנהל.
"ה-המבחן," מילמלה, מסוחררת.
גרוסמן הושיט יד, לקח עט וכתב עליו "עובר".
"כל הכבוד, סטייסי," בירך אותה, עדיין מתנשף. "הלוואי שכל התלמידות בגרינווד היו נחושות בדעתן להצליח כמוך."
סטייסי התעלמה מההערה. נעה בזהירות, צלעה החוצה מהמשרד.
"ג'יזס," מילמל גרדנר. "'תה פשוט 'לך לתת לה לצאת ככה? איזה טיפשי. כולם במועדון ירצו לשמוע..."
"חברי המועדון יכירו אותה בקרוב," גיחך גרוסמן, מוציא קלטת טייפ ממגירת שולחנו. "עוד לא גמרנו איתה..."
******
יום שישי, השני ביולי.
יום הלימודים האחרון בתיכון גרינווד.
בית הספר נראה שקט, כבר נטוש למחצה היות וחלק גדול מהתלמידים העדיפו להתחיל את החופש יום אחד מוקדם יותר ולדלג על השיעורים האחרונים. הסיבה היחידה, למען האמת, להגיע ביום האחרון היתה לקחת את ספר המחזור ולומר שלום לחברים.
סטייסי ריצ'רדס פסעה לאיטה לאורך המסדרון השקט, תיק מלא ציוד התעמלות ביד אחת וספר המחזור בשניה. עדיין כאובה מההפלקה הקשה שספגה ימים מספר קודם לכן, העדיפה להשאר בבית, אבל אחד מחובותיה כמדריכה היתה לבוא ביום הלימודים האחרון לבית הספר ולבדוק את ציוד הספורט הכיתתי. למעשה היתה מעדיפה להיות על החוף עם חברותיה, אבל התחת שלה לא היה בכלל במצב לבגד ים. אולי עוד שבועיים, אבל לא כעת.
היא הלכה ללוקר שלה והתחילה לכוון את הקומבינציה, כשלפתע שמה לב לצחקוקים מאחוריה. פונה, ראתה שלוש בנות, מכיתה נמוכה יותר, מביטות בה וצוחקות. אחת מהם הצביעה על ספר מחזור פתוח.
"מה כל כך מצחיק?" היא שאלה, כועסת. היא לא היתה רגילה ליחס כזה מצד נחותי הדרגה בבית הספר. אבל הבנות רק צחקו מבלי לחשוש ממנה והמשיכו את דרכן במסדרון.
מבולבלת, הביטה בהן מתרחקות. מה הולך פה? סטייסי הביטה סביבה. פרנואידית פתאום, שמה לב שעוד אנשים מסתכלים עליה. חלק מהם פשוט חייכו אליה כשאחרים דיפדפו בספרי המחזור, צוחקים ומתלחשים. בית הספר שנדמה כנטוש פתאום נראה מלא בתלמידים צוחקים ומתלחשים. מה קורה?
שוכחת מהלוקר, הניחה סטייסי את התיק על הארץ ופתחה את ספר המחזור. הכל נראה בסדר כשדיפדפה בו במהירות; ספר מחזור רגיל...
הספר נפתח בפרק הספורט.
"אוה, אלוהים..." סטייסי נשענה על הלוקר שלה, חלשה פתאום.
סטייסי ריצ'רדס מתבקשת להגיע למשרד המנהל, תודה.
(מערכת הכריזה)
סטייסי התעלמה, בוהה בתמונה שתפסה מחצית העמוד. זה היה מתחת לכותרת "נבחרת השחיה", אבל במקום כל הנבחרת, ראו שם רק את סטייסי. היא היתה בבגד ים; אחד מבגדי הים הקטנים מדי ששרון כפתה עליה ללבוש במהלך סשן הצילומים השני שלה. בגד הים היה ספוג מים, ופטמותיה נראו בבירור דרך האריג הדק כשכרעה, ברכיים פשוקות לרווחה, מלקקת דילדו גדול וורוד ומביטה במצלמה בפיתוי.
גארי!!
המזדיין הזה. היא לא ידעה איך הוא עשה את זה, אבל בטוח שזה היה הוא. מבוהלת, התחילה לדפדף לאות ר' ברשימת תלמידי השמינית. אם הוא שם את התמונה שלה ככה בפרק הספורט, מה הוא יעשה...
זו היתה התמונה שלה; והיא זיהתה אותה. היא היתה לבושה בשמלת הויניל הקצרה והסגולה ששרון הביאה לסשן הראשון, גוחנת לפנים, מרימה את שדיה בידיה והבעת תשוקה - תשוקה בוערת ממש - על פניה היפהפיים. היא נראתה ממש שרמוטה.
מבטה ההמום החליק מטה לטקסט שמתחת לתמונה: 'היא עשויה לעשות... לעשות כמעט כל דבר!' מתחת היה סמיילי קטנטן ולצידו המשפט 'זיינתי את סטייסי ריצ'רדס'. מבועתת, סרקה במהירות את שאר התמונות בעמוד. מתחת לתמונה של טרי רימר היו שלושה סמיילים; הוא זיין אותה שלוש פעמים במהלך השנה. עמודי הספר חלפו בין אצבעותיה, נעצרים בחלק שהוקדש לכיתה ח'; היו שורות ושורות של סמיילים מתחת לתמונתו של טים מאיירס.
ספר המחזור החליק בין אצבעותיה חסרות התחושה ונחת על הרצפה, וההבנה נחתה עליה. במהלך השנה, היתה לה מטרה אחת: לשמור בסוד את מה שקורה - לשמור על מעמדה בגרינווד. עכשיו...
חייבת להיות דרך. רוב ספרי המחזור עדיין לא חולקו. אם היא תפעל במהירות, תוכל לעצור את המשלוח ואולי להשיג את רוב הספרים חזרה, אם לא את כולם.
סטייסי ריצ'רדס מתבקשת להגיע למשרד המנהל!
(מערכת הכריזה)
היא אפילו לא שמעה את זה.
מכוונת את הקומבינציה של הלוקר שלה הכי מהר שיכלה, פתחה אותו לרווחה, נחושה לזרוק לתוכו את התיק ולרוץ למשרד המנהל במהירות האפשרית. אבל כשפתחה את הלוקר נפלו מתוכו על רצפת המסדרון כמה מגזינים צבעוניים ונוצצים. נזעקת, התכופפה והרימה אחד. זה היה מגזין פורנו בשם 'שפיך', והיתה בו...
בפעם השניה בתוך דקות מספר מצאה עצמה סטייסי נטולת נשימה כשהפאניקה שטפה את גופה. היא היתה נערת השער! התמונה הציגה קלוזאפ של פניה, מלקקת ברעבתנות חוט של שפיך שנמשך מפיה לזין גדול. הזין של ניל, הבינה, מזהה את הסצינה.
"מה אלה?"
זו היתה תלמידה אחרת - סטפני באוארס; סטייסי גנבה לה את החבר בכיתה י'. היא התכופפה להרים מגזין אחר: 'ילדות שרלילות'.
"תני לי את זה!" צעקה סטייסי, מושכת שלא ברצונה את תשומת הלב של תלמידים אחרים שעברו בסביבה. היא חטפה את המגזין מסטפני והשליכה אותו ללוקר. יורדת על ברכיה אספה את השאר - 'שרמוטות בתיכון', 'רעבות לשפיך' - וזרקה גם אותם פנימה.
סטייסי ריצ'רדס מתבקשת להגיע למשרד המנהל!
(מערכת הכריזה)
היא אפילו לא שמה לב.
סטייסי טרקה את הלוקר ונעלה אותו. קהל קטן של תלמידים התאסף לראות על מה המהומה, אבל המגזינים כבר היו נעולים היטב.
"לכו תזדיינו," צעקה עליהם, דמעות זולגות על פניה. הם בהו בה בדממה כשרצה לכיוון המשרדים. היא חייבת למנוע את משלוח ספרי המחזור!
סטפני הביטה בה מתרחקת, מבולבלת. בדרך כלל סטייסי היתה כל כך קול; כל כך עליונה. מה קרה לה? היא הציצה בלוקר שלה. נראה כאילו היא אף פעם...
רק רגע.
היא הכניסה יד לכיס והוציאה פתק קטן עם שלושה מספרים עליו. היא מצאה אותו בלוקר שלה הבוקר. המספרים נראו כמו מספרי קומבינציה.
זה יכול להיות?
כשהתקרבה לנסות את המספרים, ראתה עוד שניים או שלושה תלמידים מחזיקים פתקים דומים לשלה ומסתכלים בהם. בריגוש גואה, התחילה סטפני להזין את המספרים...
******
סטייסי פרצה מבעד לדלת, רצה פנימה. לא היה איש במשרד המנהל. מוטרפת, רצה מאחורי הדלפק אל החלק המנהלי של בית הספר, האסור בכניסה על התלמידים. חייב להיות מישהו...
"הנה את!"
זו היתה מיז פיבודי. היא התקרבה בכעס אל הטינאייג'רית המבועתת. "אנחנו קוראים לך להגיע למשרד כבר עשר דקות. את חרשת?"
"מיז פיבודי," התחילה סטייסי, מתעלמת מכעסה של המזכירה. "את חייבת לבטל את משלוח ספרי המחזור. מישהו..."
דבריה נקטעו כשמיז פיבודי אחזה באוזנה וגררה אותה למשרד המנהל. "אווו..." יבבה סטייסי, כושלת מאחוריה, מנסה להתנתק ומגלה שהכאב עז מדי. לבסוף הגיעו למשרד. המזכירה הקישה על הדלת ופתחה אותה בלי לחכות לתשובה. היא השתמשה באחיזתה באוזנה המאדימה של סטייסי כדי להוביל את הנערה הממאנת פנימה ואז נכנסה אחריה, סוגרת את הדלת.
משפשפת את אוזנה הביטה סטייסי סביבה. ד"ר גרוסמן ישב מאחורי שולחנו, הבעתו קשה.
"סטייסי," הוא אמר, "תשבי."
"אדוני," התחילה סטייסי בחוסר נשימה, "ספר המחזור... אתה חייב..."
"תשבי!"
מבוהלת, השתתקה סטייסי וצנחה על הכסא שמולו.
"זה עניין רציני ביותר," הסביר המנהל בחומרה. "הובאה לתשומת ליבי עדות חשובה הנוגעת לביצועייך האקדמיים."
"א-אדוני?"
סטייסי מיצמצה כשחשה יד על כתפה. זו היתה מיז פיבודי שעמדה מאחורי כסאה.
"מצאתי את הקלטת הזו בתיבת הדואר שלי," המשיך גרוסמן, שולף רשמקול קטן. "תקשיבי." הוא לחץ על הכפתור. סטייסי הקשיבה. כמעט מייד, שמעה את קולה שלה:
<"שמעתי שיש לך עותקים של הבחינה הבאה באנגלית. זה נכון?"
"למה את רוצה לדעת?">
תחושת דז'ה וו אבסורדית שטפה את סטייסי כשהקשיבה באי אמון מבועת.
<"אני רוצה עותק של השאלון. אני צריכה את זה לסוף השבוע."
"סטייסי, את מתכוונת שאת רוצה עותק של השאלון כדי להעתיק בבחינה. זה נכון?"
"אני אשלם. מה דעתך על מאה דולר?"
"בסדר. אני אמכור לך את השאלון הגנוב תמורת מאה דולר. זה הכל, סטייסי, או שאת רוצה עוד שאלונים? אני יכול להשיג פחות או יותר כל מה שאת רוצה."
"נשמע נהדר. אני אקנה את כל הבחינות שלי שאתה יכול להשיג. מאה דולר לשאלון."
"עשינו עסק. תפגשי אותי מחר אחרי בית הספר בחדר המלאכה. צריך להיות שם ריק ביום שישי אחרי הצהריים.">
הטייפ השתתק לרגע כשהתחלפה ההקלטה. סטייסי נאבקה לקום על רגליה, אבל המזכירה אחזה בה, ידה לוחצת בתקיפות על כתפה.
"יש עוד," לחשה ברשעות.
סטייסי ידעה. היא ידעה בדיוק מה עומד להגיע. רועדת, הקשיבה כשהקולות שבו לדבר.
<"ובכן, יש לך את זה?"
"יש לי את זה. שאלון גנוב אחד של הבחינה באנגלית עבור סטייסי ריצ'רדס. והכסף שלי?"
היה שקט לרגע, מלווה ברעשי נייר מתקמט.
"הכל שם; אתה לא צריך לדאוג... עכשיו או בעתיד."
"יופי. כולו שלך."
"תודה.">
הקולות דממו, והיא שמעה את דלת בית המלאכה נטרקת. הרשרוש נדם כשההקלטה נעצרה.
סטייסי התמוטטה, שוכחת מספר המחזור; שוכחת מהמגזינים... שום דבר כבר לא שינה כלום. איך יכול להיות שהעתקה חד פעמית במבחן במתימטיקה יכולה להביא אותה למצב כזה? היא כיסתה את פניה בידיה.
המנהל כיבה את הרשמקול. הוא הביט בה, נאבק בחיוכו.
"אני חושב שאת יודעת מה זה אומר, גברת צעירה."
היא ידעה. אוה... היא ידעה.
מיז פיבודי, עדיין אוחזת בחוזקה בכתפה של הנערה הבלונדית, גחנה להביא את שפתיה אל אוזנה.
"בית ספר קיץ," לחשה לה. לשונה הגיחה וליקקה את התנוך.
"אני משוכנע," המשיך ד"ר גרוסמן, מביט בהנאה במזכירתו שהתחילה למעוך את שדיה של הכוסית הקטנה, "שהקיץ עומד להיות חוויה לימודית יוצאת מן הכלל לכולנו..."
סוף
תגובות מישראבלוג:
נביא בהכחשה oracleind@gmail.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=219199) , 08:33 21/5/2006:
אני בדיוק בפרק ט’ אבל רציתי כבר להגיב בזמן שזה רלוונטי-
יש לך בלוג אדיר. אם אתה רואה מישהו שחורש סיפור סיפור
בחודש האחרון, זה אני.
תודה רבה על המאמצים שאתה משקיע.
ולגבי הסיפור, מחרמן ברמות...
אני בדיוק בפרק ט’ אבל רציתי כבר להגיב בזמן שזה רלוונטי-
יש לך בלוג אדיר. אם אתה רואה מישהו שחורש סיפור סיפור
בחודש האחרון, זה אני.
תודה רבה על המאמצים שאתה משקיע.
ולגבי הסיפור, מחרמן ברמות...
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 08:51 21/5/2006:
תודה רבה
תודה רבה
נביא בהכחשה oracleind@gmail.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=219199) , 09:59 21/5/2006:
בשמחה...
חייב לשאול אותך שאלה,
מה המניע? לתרגומים כוונתי.
בשמחה...
חייב לשאול אותך שאלה,
מה המניע? לתרגומים כוונתי.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 10:07 21/5/2006:
אה, לזאת רמזתי כבר לא פעם - העונג שאני שואב מעצם העובדה שנשים קוראות את הטקסטים הנלוזים האלה ומתענגות עליהן (-:
אה, לזאת רמזתי כבר לא פעם - העונג שאני שואב מעצם העובדה שנשים קוראות את הטקסטים הנלוזים האלה ומתענגות עליהן (-:
נביא בהכחשה oracleind@gmail.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=219199) , 10:08 21/5/2006:
סיבה מצויינת
אני מתענג בכל מקרה.
סיבה מצויינת
אני מתענג בכל מקרה.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 10:10 21/5/2006:
"עליהם", "עליהם"! גאד, אני מפגר בבוקר.
"עליהם", "עליהם"! גאד, אני מפגר בבוקר.
תאווה. (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=106751) , 13:46 21/5/2006:
סווידרי יקירי, קודם כל שיהיה לך שבוע מקסים.
שנית, תודה לך על הלינק וההפנייה לסיפור, שמחתי שאשרת את הרעיון.
ולגבי סטייסי. ובכן, האמת שחלק הסיום של הסיפור היה המחרמן מכל שאר הקטעים, אך הוא גם עורר בי קצת רחמים על סטייסי הזו. כל השנה הקשה (תרתי משמע) הזו שעברה עלייה והכל מתחיל מהתחלה.
נו טוב, אולי היא תלמד להינות גם מזה. ;-)
כבר מחכה לתרגום הבא.
סווידרי יקירי, קודם כל שיהיה לך שבוע מקסים.
שנית, תודה לך על הלינק וההפנייה לסיפור, שמחתי שאשרת את הרעיון.
ולגבי סטייסי. ובכן, האמת שחלק הסיום של הסיפור היה המחרמן מכל שאר הקטעים, אך הוא גם עורר בי קצת רחמים על סטייסי הזו. כל השנה הקשה (תרתי משמע) הזו שעברה עלייה והכל מתחיל מהתחלה.
נו טוב, אולי היא תלמד להינות גם מזה. ;-)
כבר מחכה לתרגום הבא.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 19:31 21/5/2006:
שבוע מקסים בתכלית גם לך, יקירה - היה לי לעונג לקשר לסיפור הסקסי ההוא (-:
גם אני חושב שהפרק האחרון היה המחרמן מכולם, אבל בהחלט מעורר רחמים, ובמילים אחרות, אנחנו מסכימים לגמרי.
שבוע מקסים בתכלית גם לך, יקירה - היה לי לעונג לקשר לסיפור הסקסי ההוא (-:
גם אני חושב שהפרק האחרון היה המחרמן מכולם, אבל בהחלט מעורר רחמים, ובמילים אחרות, אנחנו מסכימים לגמרי.
רקבה , 02:08 24/5/2006:
סוף נורא עצוב!
סוף נורא עצוב!
