"הוא נהם. אין מילה אחרת. נהם בשקט כמו זאב. ראו עליו שהוא אוהב מאוד לקרוע ממני את הבגדים. מה אני אלבש מחר? אני אדאג לזה מחר. כמעט כל החזה היה בחוץ. ראו את הפטמות. הוא דחף אותי אל המעקה. נאבקתי בו אבל לא היה טעם. הוא השעין אותי רחוק קדימה. החזיק אותי טוב מאחורה, והחזקתי בעצמי במעקה. אין לי פחד גבהים, אבל בכל זאת. שש קומות. ולא יכולתי לסדר את המחשוף כי החזקתי במעקה. השדיים שלי היו ממש בחוץ. הוא הרים לי את החצאית ונגע בי מאחורה. טיפטפתי לו לתוך היד, חייבת להודות. הוא הכניס שתי אצבעות ביחד חזק. צעקתי קצת. מישהו שטייל למטה הרים את הראש ונופף לי. נופפתי חזרה..."
13/06/2005 19:57:00
התרגומים בבלוג מכילים תיאורים אירוטיים מפורשים, גסויות וקטעים בוטים העלולים לפגוע ברגשות קוראים מסויימים. אלה מכם הממשיכים לקרוא מצהירים בעשותם כן שמלאו להם 18, ושחוקי המדינה בה הם נמצאים מתירים להם קריאת סיפורים גסים במיוחד. תהנו!
והשבוע, במפתיע, סיפור ארוך במיוחד אשר יופיע כאן בשלושה חלקים תמימים, השייך לז'אנר הרומאן ההיסטורי – או ליתר דיוק, הסיפור הקצר ההיסטורי – ומתרחש בימי המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י, דבר המשתקף בשפתם של גיבוריו (עד כמה שידו הקצרה של המתרגם מגעת, כמובן). חלק א', שאינו מכיל כמעט סקס, יעלה היום וחלק ב', אני מקווה, לקראת סוף השבוע או לכל היותר תחילת הבא. ויה קון דיוס.
M/F cons?
פרק ראשון - הפרופסור
1942, קהיר
"...כל לילה בחצות היינו בכוננות לפשיטה על בית הסירה, אבל המרגלים עדיין לא קיבלו מענה לתשדורותיהם... היה עלי להודות כי לא התקדמתי בנסיונותי להשיג את מפתח הצופן. אחר כך הודיע לי הרב-סמל שלי כי אחד העצורים רוצה לדבר איתי. היתה זו רקדנית קברט צרפתיה בשם נטלי.
עיינתי בתיקה. לאומיותה האמיתית לא היתה צרפתית, אלא יהודית פלשתינאית. היא ועוד נערה אחת באו ערב אחד לבית הסירה של המרגלים ובילו שם את כל הלילה. בעובדה זו כשלעצמה עדיין לא היה כל רע, אולם האיש שלי שעקב אחריה – גילה שהיא משמשת מדי פעם גם כאהובתו של קצין בריטי בכיר ביותר. לפיכך נעצרה לחקירה, אולם סירבה לדבר עם איש זולתי.
"זמני יקר מאוד," אמרתי לה. "אוכל להקדיש לך חמש דקות בלבד, ולכן מוטב שתדברי מהר."
"אתה תקדיש לי הרבה יותר מזה, מייג'ור," אמרה בשלווה. "ברצוני לספר לך שאינני רק רקדנית, אלא גם מרגלת מקצועית."
היא היתה צעירה ויפה, אף כי לא ניחנה באותו יופי חושני ומגרה כמו חיכמת פאהמי [רקדנית בטן מפורסמת], והיתה שלווה מאוד מאוד.
"אני מרגלת לטובת ארגון-מחתרת יהודי," סיפרה לי, "אף שאינני מאמינה שאחרי כל זה עוד אביא תועלת כלשהי בקהיר."
"בזה את צודקת בהחלט," הסכמתי. מעולם לא הייתי ממתנגדי הציונים – אולם לא יכולתי לסבול כל שירותי-בטחון פרטיים בתחומי הפיקוד שלי. "האם עלי להבין שתפקידייך כוללים התעלסות באהבים עם נאצים?" התגריתי בה.
"למען מטרתי אני מוכנה לעשות זאת עם כל אדם החשוב לנו, כפי שבודאי כבר גילית," השיבה. "האם אחוס על גופי בעת שלעמי אין בית?"..."
(מתוך “I Spied spies", זכרונותיו של מייג'ור סאנסום, מפקד שירות הביון הנגדי הבריטי בקאהיר, עת עמדו הנאצים בשעריה. בפרשה המדוברת מסרה "נטלי" לסאנסום את מיקום הצופן בו החזיק המרגל הגרמני אשר התגורר בבית הסירה, ואף הציעה לגנבו בעצמה. הצופן סייע לבריטים להטעות את צבאו של רומל באשר למיקום המתקפה העיקרית בקרב אל עלמיין, אשר בו הובסו הגרמנים ונחסמה דרכם לארץ ישראל והמזרח הקרוב. פרשה אמיתית זו היתה אחד הנצחונות המודיעיניים החשובים במלחמה, ותועדה בין היתר בסרט "שוחות שועל בקאהיר" ובספרו של קן פולט "שם הצופן רבקה" – אך עד שקראתי לאחרונה את ספרו של סאנסום, שתורגם לעברית בשם "רודף המרגלים בקאהיר" [הוצ' מערכות 1966 תר' י. גולן (גולדמן)] לא ידעתי על מעורבות הסוכנת, שפעלה ככל הנראה בשירות ההגנה והמשיכה לפעול בעיר, תוך העלמת עין של הביון הנגדי, עד שלב מאוחר במלחמה.
חרף פריצות האכסניה המופקרת, ובמידה ואכן יש לסמוך על אמינותו ההיסטורית של סאנסום, מבקש המתרגם לבטא כאן את הוקרתו העמוקה למסירותה וגבורתה של אותה סוכנת עלומה, שתרומתה למאמץ המלחמה של בעלות הברית ולהגנת היישוב העברי בא"י עלתה בחשיבותה, למיטב ידיעתו, על כל תרומה אחרת שהרים היישוב, והמהוללות שבהן בכלל זה. למותר לציין שלטקסט להלן אין כל קשר למציאות)
1943, חדר ההסבה בדירתו של פרופסור קלוזרשטיין, שכונת רחביה בירושלים
"שלום עלמה צעירה, נו כן, תשבי בבקשה. מה אוכל להציע לך? גרטה, התניחי לסטודנטית להשאר צמאה?"
"אם אדוני הפרופסור שותה..."
"בודאי שהאדון הפרופסור שותה. הנה אגיש לך וגם לו. אך מה תרצי?"
"תה, בבקשה, גברת קלוזרשטיין. עם חלב אם אפשר."
"אפשר, ודאי. והנסכן ישתה קפה מזיק לבריאות כהרגלו?"
"כן, גרטה אהובתי. ממש כך. ובכן, דליה, גברתי הצעירה, יושב לו פה פרופסור גמור בביתו, טרם מלאו לו חמישים וכבר מדבר כפרופסור זקן ובקיא, כאילו נולד וגדל על הר הצופים ולאו דוקא בקלן, ומולו סטודנטית עבריה הלומדת באוניברסיטה העברית שבירושלים. פלא פלאים. משפחתך מתגוררת בתל אביב?"
"כן, אדוני הפרופסור."
"תל אביב, תל אביב. גרטה מביאה בכל שבוע את העוגות משם. גרטה, התגישי לאורחת גם עוגה? ודאי, ודאי. ידעתי שכך. וכעת אפרד ממך בצער ואבקש ממך לסגור את הדלת אחרייך, ולא הייתי עושה כך אם היתה בידי הברירה."
"להתראות, גברת קלוזרשטיין."
"להתראות."
"ובכן, ובכן. כעת נותרנו לבדנו. אבקש רשות לפתוח באורח החורג מכללי הנימוס. בת כמה גברתי הצעירה?"
"עשרים, אדוני הפרופסור."
"והיכן היא גרה?"
"לא רחוק מכאן, אדוני הפרופסור. ברחוב נרקיס."
"מכרה של הורייך?"
"כן, אדוני הפרופסור."
"כן, כן. כבר למדתי לדעת שנדיר לראות סטודנטית בת טובים שתתגורר אצל זרים גמורים, בירושלים כמו בלייפציג. כן. כך שגברתי דיירת משנה, אני מבין."
"כן, אדוני הפרופסור. אבל..."
"כן?"
"אבל גברת כץ נ... נסעה לזמן מה."
"עובדה מעניינת. לפני כמה זמן?"
"אדוני הפרופסור... לפני שבוע. ביום רביעי שעבר."
"ומתי תשוב ממסעה?"
"רק בסוף החודש."
"מי מבשל את ארוחותייך, דליה?"
"אני מסתדרת."
"כן, בגילך בודאי שקל להסתדר כך. קונה את מזונך במכולת, אני משער?"
"כן... כן, אדוני הפרופסור. במכולת. איני זקוקה להרבה, באמת."
"והורייך, גברתי הצעירה, יודעים שאת למעשה חיה כעת ברשות עצמך?"
"לא, אדוני הפרופסור. זאת הסיבה שהזמנת אותי הנה?"
"אל תתפרצי לדברי. אמרת שהורייך?..."
"סליחה, אדוני הפרופסור. לא, ההורים שלי לא יודעים כלום."
"יפה מאוד. יוצא מן הכלל."
"מה?"
"אמרתי, טוב מאוד, דליה. טוב מאוד שאת כך, עצמאית וברשות עצמך. אמרי לי, איפוא. עלה פעם בדעתה של העלמה הצעירה להתגייס לצבא?"
"לא... לא. מה פתאום. ההורים שלי..."
"הורייך, בודאי. הם לא ירצו לראות את מחמל נפשם, ה... קצל'ה שלהם נוסעת במדים בריטיים לאלכסנדריה, נאמר. כן. מה גם שעכשיו כביכול פחתה הסכנה."
"נכון, אדוני הפרופסור."
"למרות שבודאי כתלמידת היסטוריה את יודעת שאין זה כך למעשה. המלחמה עדיין לא הוכרעה בשום אופן ופנים. לא. הנאצים עדיין עלולים, כפי שאת יודעת, ובכן, להגיע גם לכאן. גם אם לא מאפריקה. את התוכניות שלהם אנחנו מכירים היטב. כן. מצד שני, את הלוא אשה, ואינך מחוייבת להלחם בפועל ממש, אולי את סבורה כך. יש לך אח אחד, לא כן?"
"כן, מנין אדוני הפרופסור..."
"וגם הוא אינו... במדים, לא כן?"
"תשמע, אני... סליחה, אדוני הפרופסור. אני הייתי עושה כל מה שאני יכולה, שתדע לך. אבל אני לא מסוגלת פשוט לקום סתם כך ולהתגייס. לצבא זר."
"אהה, ובכן. לצבא יהודי היתה העלמה מתגייסת?"
"כן, ודאי. וגם אמנון."
"אמנון אחיך."
"אחי, כן. ואני..."
"וההורים היו מרשים."
"כן, אדוני... לא. אני לא יודעת. אבל אני..."
"יש דרכים שונות להתגייס. נכון?"
"אני... משערת."
"ונשבעת לשמור סוד."
"כן, אני... הייתי מעדיפה להמנע..."
"את בודאי מנסה לומר לי שכבר, במובן מסויים, התגייסת. לא כן, דליה?"
"אני לא אומרת, אדוני הפרופסור... אני רק..."
"ידוע לי, דליה. את נמנית על חברינו. מפקד החוליה הוא לוליק. בתל אביב."
"אדוני הפרופסור יודע? מעולם לא הייתי מעלה בדעתי... סליחה, אני מתנצלת, כמובן שבעצם..."
"לכן פנינו אלייך."
"אז אתה יודע שהבריטים... שאני חושבת עליהם... זו אחת הסיבות שמעולם לא עלה בדעתי, אתה יודע, אדוני הפרופסור, להתגייס לצבא שלהם."
"את טועה, דליה. עלינו לסייע למלחמה בגרמנים כאילו אין לנו מחלוקת עם הבריטים. כתום המלחמה, אם תסתיים לטובתנו, זה ייזכר היטב. פרט לשיקול המרכזי, גם על זה יש לחשוב. אבל את צעירה."
"כן. אני לא תמיד... זה... הארגון, אדוני הפרופסור? אתה, אדוני הפרופסור? שייך לארגון?"
"אני, דליה. כן. בתחום מסויים... ספציפי של הפעילות. כן. אבל זו בהחלט פעולה של הארגון. לוליק אמר שאת, איך הוא ניסח זאת, נלהבת. כן. שהיית נלהבת למטרה. אבל עבר זמן מה מאז. התלהבותך דעכה?"
"לא. בשום אופן לא, אדוני הפרופסור."
"אני שמח לשמוע. בודאי ברור גם לך, איפוא, שסיוע לבריטים כעת עולה בקנה אחד עם האינטרסים העליונים שלנו. ולא רק במובן אחד, דליה."
"כן. לגמרי ברור לי."
"ואת תסייעי?"
"אני אעשה כל מה שאני יכולה."
"יפה, דליה. לא ציפיתי ממך לפחות."
*
"חוץ לארץ, אדוני הפרופסור?"
"כן, דליה. בשירות הצבא היהודי. למעשה, הכבוד אפילו גדול יותר: בשירות הצבא היהודי, שהסכים לסייע לבריטים במצוקתם."
"מה אני אגיד להורים שלי?"
"ההורים. כן. לכן הייתי שבע רצון כשאמרת שאת מנהלת חיים עצמאיים כעת, דליה. הורייך יבחינו אם תיעדרי, נניח, עד יום שני?"
"אני לא חושבת. זה מסוכן?"
"מה?"
"ה... המשימה. היא מסוכנת?"
"אינך מוכנה להסתכן?"
"אני... זה מסוכן, נכון?"
"את מוכנה לסכן את חייך למען המולדת, דליה?"
"כן. כן, אני מוכנה. אם לא אין משמעות ל... כן, אני מוכנה."
"שבי במנוחה. אין סיבה לקפץ. כן, כן. אני אפעיל גם את הפטיפון, ברשותך. את אוהבת בראהמס?"
"אבא שלי... אוהב בראהמס."
"הנה, אם כן. נבחרת כמי שיכולה להתאים לסייע במבצע של השירות... אחד השירותים בצבא הבריטי. בעקבות הצלחה גדולה של סוכנת שלנו שפעלה בשיטה מסויימת, פנו אלינו הבריטים, ידידינו הבריטים שלאחרונה אינם מוערכים ביותר... כן. כפי שאמרת היות ויש כמה וכמה ספציפיקציות... ובכן, נמצאת כמתאימה לסייע במבצע הזה."
"ובמה זה... כרוך, אדוני הפרופסור?"
"יש אינפורמציה מסויימת... דוקומנטים מסויימים. דוקומנטים שעשויים לסייע סיוע ניכר מאוד להצלחת השלב הבא... במלחמה, כן. נפתחה בפנינו דרך להשיג אותם. אנחנו זקוקים לנערה... עלמה צעירה. אבל לא כל אחת תתאים, כמובן. דרושה לנו נערה מאוד מאוד ספציפית. אחת שחושבת שהמטרה יותר חשובה... מקדשת, ובכן, את כל האמצעים. מטרה כזאת, כוונתי. הצלחה של פלישה... יש לשער, כלומר, שמדובר בפלישה. הדבר אינו ידוע לי בודאות. בקצרה, עלינו, או ליתר דיוק על הבריטים, לשים את ידם על הדוקומנטים הללו. ואת נבחרת כמי ש, ובכן, עשויה לסייע. במידה, כמובן, ואת מוכנה, ובכן, להתנדב. למרות שאחרי ככלות הכל, נשבעת."
"אני אחזור עד יום שני, אדוני הפרופסור?"
"ביום שני, כך אנו מקווים, את כבר תהיי בביתך, או ליתר דיוק, בביתה של הגברת כץ. כן. והורייך לא ידעו דבר. ובכן, דליה? האם צדקתי בהמלצתי עלייך?"
"ואם... יקרה לי משהו? מי יספר ל..."
"זו מלחמה, דליה. וזמננו קצר. התבקשנו לנסות ולמצוא נערה שתתאים למשימה. בהיכרותי אותך, ובידיעתי שאת כבר מחברינו, שאת נמצאת בשורה, בחרתי בך."
"זה בהחלט קומפלימנט בשבילי, אדוני הפרו..."
"בהחלט. בחרתי בך כמי שעשויה לגלות מסירות וקור רוח, כמובן, דליה. אבל זה עדיין לא מספיק."
"כן, אדוני הפרופסור?"
"לא כל נערה מסורה למטרה וקרת רוח תתאים. יש דרישות נוספות."
"שאני... מתאימה להן?"
"פרמטרים מסויימים הנוגעים להופעת המועמדת, דליה, שהקשו עלינו מאוד לאתר מועמדות מתאימות. השיער, קודם כל."
"השערות? זה שאני ג'ינג'ית?"
"אדמונית ששיערה חלק ועורה בהיר, דליה. ויש דברים נוספים."
"למה צריך דוקא... ג'ינג'ית?"
"ג'ינג'ית חלקת שיער שעורה בהיר וכן, ובכן, בעלת פרופורציות גופניות מסויימות."
"אדוני הפרופסור מתכוון..."
"כן, דליה."
"החזה שלי?"
"שבי במנוחה, דליה."
*
"מטרתנו היא בלדר. אדם מאוד מיומן ופיקח. הוא עומד לשהות זמן קצר בעיר... ובכן, עיר שלשני הצדדים יש גישה אליה. נניח, ציריך או ליסבון, למשל. הוא נושא עליו את הדוקומנטים. נשקלה האפשרות לפרוץ בגלוי ולקחתם בכוח הזרוע, אך היא נפסלה משני טעמים: ראשית, אולי יעלה בידו להשמידם. שנית, העתקתם מבלי שהאוייב ידע שהועתקו תביא ליתרונות... בלתי מבוטלים, דליה. בהחלט. הכספת בדירת המלון בו הוא עומד להתגורר ממוקמת בחדר המגורים."
"כן?"
"אם היה ביכולתנו לדעת שהוא בחדר השינה, ודעתו מוסחת נוכל... כלומר, האנשים הנמצאים במקום יוכלו, ליתר דיוק, לפרוץ את הדלת והכספת, ולהעתיק את החומר."
"אני לא... איך אוכל לעזור? דרושים אנשים בעלי נסיון בפריצה, או ב... בצילום. למה דוקא...?"
"כוונתך שלא התאמנת למשימה כזאת, אני משער."
"לא, פרופסור."
"כך שבודאי תשמחי לשמוע שלא תיאלצי לסייע כלל במלאכת הפריצה. למעשה, אף לא תראי את אותם אנשים הנמצאים במקום, בבצעם את מלאכתם. התחום בו תסייעי שונה מן הקצה אל הקצה, דליה."
"למה אתה מתכוון? אני לא מבינה... אבל... אדוני הפרופסור!"
"את תהיי אחראית להסחת הדעת. עלמה אדמונית בהירה וכבדת שדיים. ריבה דדנית. פליטה מאירופה. משפחתך מהונגריה, נכון?"
"כן... אדוני... הפרופסור, אני..."
"את דוברת הונגרית."
"כן."
"ואנגלית, מובן מאליו. את הרי סטודנטית לספרות אנגלית. וגם אם תיפלט לך מילה בעברית, נניח, הרי שלא קרה דבר – לכל היותר, היית בהכשרה ציונית בהונגריה לפני שנמלטת מהנאצים."
"כן. אבל אני... למה אתה מתכוון כשאתה אומר להסיח את דעתו, אדוני הפרופסור? אני חושבת שאני לא ממש מבינה, כי מה שאני חושבת..."
"הבלדר הוא מצרי קופטי, דליה, הפועל בשירות הגרמנים עוד מלפני המלחמה. אדם מיומן מאוד. אבל כדי לא לעורר תשומת לב מיותרת, הוא עושה את דרכו ללא שומרי ראש. וגם לאדם העירני והמיומן ביותר יש רגעים בהם אינו שם לב לנעשה סביבו."
"אלוהים אדירים, אדוני הפרופסור, אתה... אני לא בחורה כזאת..."
"אנחנו לא על גדת הירקון, דליה. ואני לא ממחזרייך. נשבעת למסור את נפשך, אם יהיה צורך."
"כן. נכון. אבל לא נשבעתי..."
"את החיים תקריבי, אבל את מושגי הכבוד שלך לא? אני מאוכזב מעט, דליה. הצעתי לשולחי לאפשר לך להתנדב. להראות את חן ערכך, כפי שנאמר. אבל אם יגיעו הדברים לידי כך, עלי להודיע לך גם שזו פקודת הארגון, לה נשבעת לציית. פקודה שהתקבלה בחוגים הרמים ביותר."
"פ... פקודה? ללכת ול... לשכב... לעשות את זה עם הבלדר הזה?"
"נשבעת לציית לפקודות."
"כן."
"ולא תצייתי?"
"אני... אציית."
"יפה מאוד. את בתולה, דליה?"
"אדוני הפרופסור... תסלח לי, באמת, אבל זה קשה... אני לא מתכוונת להגיד שאני..."
"עודך בבתולייך, דליה? אין כל סיבה להתבייש מאדם שגילו כפול מגילך. ולא עומד לרשותנו כל היום."
"ההורים שלי..."
"שבי במנוחה, אמרתי לא פעם. ידוע לי שאת נערה בת טובים, דליה. ידוע גם מה הנאצים עושים באירופה לנערות בנות טובים ממש כמוך. הדברים לא הגיעו לידיעתך?"
"הגיעו..."
"ובכן?"
"אני... לא בתולה, אדוני הפרופסור."
"אני שמח מאוד לשמוע."
*
"מחר בבוקר תילקחי לתל אביב, במכונית. לסלון... כמדומני שכך מכנים זאת. לגברת, שמה קריסטין אני סבור, שתדאג להלבישך. בגדי ערב, או בעצם נכון יותר בגדים ההולמים מסיבת קוקטייל. אני חושש לומר שהם יהיו צנועים בהרבה פחות מבגדייך כעת."
"כן, אני מתארת לי."
"זהו אינו סלון, איך נאמר זאת, השייך למרום החברה. אנו רוצים להלביש אותך כפי שתציגי את עצמך, פליטה מאירופה המחפשת לה, ובכן, מחסה, ועלה בידה לגייס את הסכום הדרוש לכרטיס כניסה לנשף. הן לא נודעו בצניעות לבושן דוקא, הפליטות הללו. שמרי על מוצא פיך בסלון, דליה. אלה אנשים פטפטנים מאוד, שכמובן אין לנו שום כוונה להכניס בסודנו. ככל שנוגע להם הדבר, את פילגשו החדשה של מר סעיד."
"מר סעיד?"
"גם אליו נגיע. את תפגשי את הבלדר בנשף, או ערב ריקודים, יהיה נכון יותר אולי לומר, המתקיים במלון בו הוא לן. הוא נוהג לרדת לאולם, בביקוריו בעיר, ולבחור לו... בת זוג. מחרתיים, כשתגיעי לשם, ירמוז לו משרת המלון על נוכחותך."
"ואני..."
"ואת תיעני לו, דליה. רקדי עמו. שתי עמו."
"וגם אעלה לחדר איתו."
"גם זאת. אינך בתולה."
"ואם הייתי? זה היה... משנה לך בכלל אם הייתי בתולה?"
"אין שום סיבה לדמעות, דליה. ולא, אין זה משנה כלל אם את בתולה או פרוצה."
"פרוצה?!"
"עברית, דליה. אולי את סטודנטית לספרות אנגלית, אבל באוניברסיטה העברית, שבירושלים. כן. פרוצה היא עלמה שאינה נשואה אך כבר אינה בבתוליה. כזו שגנה כבר אינו, ובכן, נעול וחתום. כמה גברים כבר ביקרו בגנך, דליה?"
"אתה... אכזרי, אדוני הפרופסור."
"אני? כן, ובכן, יתכן. את מתבקשת היום ובימים הבאים, דליה, להפקיר את עצמך למען המולדת. ויהיה מי שיתאכזר אלייך, או ליתר דיוק – יהיו מי שלא יתנהגו עמך בעדינות הרגילה. זה רק יסייע לך בהכנה העצמית לקראת משימתך. משימתך החשובה מאין כמוה, דליה."
"אתה... אתה נהנה מזה, פרופסור? אתה מחייך ככה..."
"יש בכך עונג מסויים, כמובן, כן. ובכן. אני רק מסייע לך, דליה. עוזר לך להתכונן לקראת הדברים שיבואו."
"בסדר..."
"ובכן? כמה גברים חלקו את יצועך?"
"ש.. שלושה, אדוני הפרופסור."
"שלושה גברים, בגיל עשרים? הופעתך מטעה, דליה."
"אני מצטערת, אני באמת..."
"זה בסדר, דולי. למטרתנו עדיפה פרוצה על בתולה. יותר מזה. מחר, בסלון התופרת, את תולבשי כפרוצה, ובערב תעברי... ובכן, מעין חזרה. במלון המלך דוד כאן בירושלים."
"חזרה?"
"מחר בערב תיפגשי עם מר סעיד, שהסכים בטובו לסייע לנו ולבחון אותך."
"הוא... ערבי, אדוני הפרופסור?"
"כן, בודאי. כמו גם המטרה הסופית שלך, דולי."
"דולי?"
"השם הזה עדיף על דליה לצרכינו. את פליטה מהונגריה, זוכרת? לא בת טובים מתל אביב. דולי, בובה, או בעצם נכון יותר, בובונת. כן. ובכן, דולי. אנו נצפה לראות כיצד תתנהגי בפגישה עם מר סעיד."
"ואיך אני... איך עלי להתנהג, אדוני הפרופסור?"
"באופן שיגרום לו לרצות לקחתך לחדרו, דולי. ממש כפי שירצה הבלדר."
"לחדר שלו? לקחת אותי לחדר שלו, פה בירושלים? אדוני הפרופסור..."
"לא נוכל לסבול את שטויותייך, דולי. מרגע שקיבלת עלייך את המשימה. זה מובן לך בודאי?"
"כן, אבל אני לא יכולה, תבין אותי בבקשה. זה בכל זאת... ערבי, אמרת?"
"ערבי אמרתי. אנסה להתנסח באופן הבהיר ביותר, דולי – גם איתו, וגם עם מר עלי עמו תיפגשי למחרת, את תתנהגי באופן, ובכן, הליברלי ביותר שאת מסוגלת לו. לא כבת טובים, אלא כפרוצה מופקרת. ליתר דיוק, כבת טובים שבתוקף הנסיבות מתנהגת כפרוצה מופקרת. תרימי עימו כוסית או שתיים. הניחי להם לעשות איתך... פלירט, כמו שאומר האנגלי. את חוזרת בך? מתביישת מדי?"
"לא. לא, אדוני הפרופסור. אני... אעשה את זה. אני מצטערת. אני מאוד מתקשה..."
"אנו חייבים להיות בטוחים, בטוחים בתכלית, שכשיגיעו הדברים לידי כך תעשי זאת, ולא תירתעי. זה ברור לך?"
"לא, אני... כן. אני אעמוד בזה. זה ברור לי."
"האם כך הדבר? פרפי את חולצתך."
"לעשות מה?!"
"פתחי את כפתורי החולצה. דומני שקולי ברור דיו. אפילו באודיטוריום. כן."
"לשם מה, אדוני הפרופסור?"
"נשבעת לציית."
"אני..."
"להפקיר את עצמך למען המולדת, דולי."
"כמו..."
"כאשר שולחים חייל לשדה הקרב, דולי, למשימה מסוכנת, והוא מציית ויוצא לדרכו, הוא אינו עושה זאת מתוך קלות דעת ילדותית, אלא מתוך רגש מסירות והקרבה. וכאשר שולחים נערה כמוך לשדה קרב אחר, ומאלצים אותה להתמסר למי שלא היתה מתמסרת לו מרצונה, היא אינה עושה זאת כפי שיצאנית עושה זאת, מתוך זנותיות מופקרת, אלא מסיבות אחרות לחלוטין, אותם רגשי מסירות והקרבה ממש, הראויים לכבוד. כן. איש לא ידע לעולם מה עשית, דולי. לעולם ועד."
"אתה מבטיח? באמת?"
"פרפי את חולצתך."
"כן, אדוני הפרופסור."
"חזייתך נרכסת מלפנים, אני רואה."
"כן... אדוני הפרופסור!"
"אינך צריכה להירתע כך, דולי. שבי במנוחה. מי שהחליטה להפקיר עצמה, אינה צריכה לקפוץ מעורה כאשר זר, ובכן, משחרר את קרסי חזייתה. הניחי לידייך ליפול לצידי הגוף, דליה. אל תסתירי."
"אני נורא... מתביישת..."
"וזה הרגש ממנו עלינו להפטר, דליה. הזיזי את ידייך!"
"כן אדוני הפרופסור."
"יפה מאוד. מנומשת מעט, אך לא יתר על המידה. יפה. בהחלט יפה. שדייך מוצאים חן בעיני, דולי. מי היו אותם שלושה עמם שכבת?"
"השמות שלהם?"
"לא, דולי. מי היה הראשון?"
"השכן ממול. כלומר, הדייר משנה של השכנה ממול."
"כפי שאת כיום אצל גברת כץ."
"כן."
"בת כמה היית?"
"שש עשרה."
"מופקרת קטנה."
"אדוני... בבקשה ממך..."
"כך ידברו איתך בימים הקרובים, דליה. הבלדר ידוע בגסותו הבוטה כלפי נשים. ביחידות ובפומבי. האם את רוצה שיוכל להביאך לדמעות בקלות כמותי כעת?"
"אני לא... בוכה."
"רק כמעט, דולי. רק כמעט. ביקשנו גם ממר סעיד להביאך לדמעות. נקווה שלא יעלה בידו הדבר. כן. היית פרוצתו הקטנה של השכן? בן כמה היה הוא?"
"עשרים ושמונה."
"והבא אחריו?"
"חבר שלי. מהתנועה. הוא חשב שאני..."
"בתולה?"
"כן."
"וכשגילה שלא?"
"הוא לא גילה. אני... אני אמרתי לו."
"בדרך כלל מגלה סודות בקלות שכזו, דולי?"
"הוא גמר איתי כשאמרתי לו."
"כך שלמדת לקח. לעולם אין לגלות סוד."
"נכון, אדוני הפרופסור. באמת אסור. אתה צודק"
"והשלישי?"
"זה כבר הפסיק, אני לא..."
"את מסמיקה, דולי. מתי... בפעם האחרונה?"
"לפני.. אבל אני כבר לא..."
"מי הוא היה?"
"אני לא יכולה!"
"אין לך ברירה."
"המכולת. במכולת..."
"פה, בירושלים?"
"כן."
"סלחי לי שאני צוחק, דולי, אבל זה באמת לא יאמן. ואת נראית ילדה כה טובה, לפחות כשעודך לבושה. החנווני?"
"הוא אמר שהוא יתן לי שמנת טריה, אדוני הפרופסור! לא ניתן כמעט להשיגה כעת, ואני אוהבת אותה יותר מכל, ואני... הלכתי איתו למחסן לקבל אותה."
"ושם הוא אנס אותך?"
"כן. לא. אני..."
"נענית לו?"
"כן..."
"ושבת ובאת אליו, לקבל עוד שמנת?"
"הוא לא נתן לי... הוא לא נתן לי שמנת."
"ובכל זאת חזרת ובאת."
"כן... אדוני הפרופסור... אולי אני... אולי אני מתאימה ל... משימה."
"אמרתי לך כבר לא לבכות! זה יקלקל את כל הופעתך."
"אני מתנצלת."
"מופקרת קטנה. נענית לבעל המכולת?"
"כן. נעניתי. אני באמת... זנזונת."
"ואת חשה אשמה."
"כן. ההורים שלי..."
"לא ידעו לעולם. ובגין מה שתעשי עבורנו תחושי גאווה, ולא אשמה. גם בשל האימונים, גם בשל המשימה. אך בעיקר בשל התוצאה, בסופו של דבר. יתכן שגורל המלחמה מונח בכף, דליה."
"כן. אני מבינה."
"היי גאה, דליה. הפסיקי להתפתל בכסא. סנטר למעלה."
"כן, אדוני הפרופסור."
"ובכן. כן. קר לך, דליה? החדר צונן?"
"לא, אני... לא. אפילו קצת חם לי."
"אפילו קצת חם, דולי. ופטמות שדייך זקורות אף על פי כן."
"אני..."
"זנזונת, כפי שאמרת בעצמך. מופקרת קטנה."
"אולי... אני לא..."
"מותר. תהיי גאה, דולי. אנחנו רוצים אותך בדיוק כזאת."
"בדיוק כזאת?"
"בדיוק זנזונת כזאת, דליה."
"אדוני הפרופסור!"
"אין סיבה לקפוץ, מופקרת קטנה. נשבעת לציית."
"אבל... אתה..."
"החזיקי אותם יחד, דולי."
"כן."
"מעכי אותם זה על זה. כן. עשי חריץ ביניהם. כמו טוסיק, דולי."
"איך אתה מדבר, אדוני... הפרופסור..."
"כן. חככי אותם זה בזה. יפה מאוד."
"מה אתה עושה?!"
"פותח את מכנסי, דולי. אל תפחדי."
"אני לא... מפחדת... מה אתה עושה?"
"רק נוגע. רק נוגע, דולי. שבי במנוחה, אמרתי! אינך צריכה להתרגש. תהיי גאה, דולי. זוכרת? גאה. חייכי."
"לא יכולה..."
"תחייכי, דולי."
"בסדר."
"סנטר למעלה! ככה את נראית חמודה... אל תפחדי, אני לא מתכוון... אני רק..."
"אדוני הפרופסור..."
"שששש.... תחזיקי אותם עכשיו בשבילי, דולי... כן, ככה. אל תדאגי. לא אשכב עמך, דולי. ככל שהפיתוי גדול. מופקרת קטנה שכמותך. כן."
"אבל אשתך, אדוני הפרופסור..."
"קראי לי הנסכן, דולי."
"הנס... הנסכן... אשתך... גברת קלוזרשטיין..."
"צרור המור דודי לי, בין שדייך ילין, דולי. בין שדייך. שיר השירים, דולי. תחזיקי אותם ביחד בשבילי. חזק, מופקרת. בכל כוחך."
"אדוני הפרופסור..."
"שקט. שקט. שקט. שה. שה. שה. אה. אה. אאאאה. ריבונו של עולם...."
"אההה....."
"ששששש....."
"אדוני הפרופסור..."
"כן... גוט אין הימל. ריבונו של עולם. כן. את באמת ילדה קטנה ויוצאת מן הכלל. כן. תרצי אולי את מטפחתי, דליה?"
"תודה, אדוני הפרופסור."
"על לא דבר."
פרק שני: Chez Christine
1943, מרכז תל אביב
המכונית השחורה פנתה ימינה לאלנבי. הרחוב המסחרי הראשי בעיר המה אדם. כמעט כל הגברים חבשו כובעים, ופרט לנערה חצופה או שתיים וכמה חיילות בצבא הבריטי, לבשו כל הנשים חצאיות או שמלות. חלקן נאלצו, בצוק העיתים, כאחיותיהן בלונדון, לצייר זו לזו את תפר גרבי הירך אותן לא השיגה ידן לרכוש, והמקפידות שבהן אף טרחו ללבוש חגורות ביריות, לבל יסגיר היעדר הבליטות בבד החצאית את עירום רגליהן. המכונית האטה ועצרה מעט אחרי קולנוע מוגרבי. הנהג, שלא אמר מילה לדליה מאז יצאו מירושלים, פנה אליה כעת.
"חכי כאן."
"לא התכוונתי..." אמרה דליה, אך את דבריה קטעה פתיחת הדלת שלצידה, ולמכונית נדחק פרופסור קלוזרשטיין, מצחו שטוף זיעה והבעתו טרודה. היא נרתעה ממנו, מסמיקה עמוקות. ללא סיבה נראית לעין יצא הנהג מן המכונית, נשען על עמוד פנס בחוץ והצית לו סיגריה.
"ובכן, דולי, כן." פתח הפרופסור כדרכו. "אני נאלצתי להגיע לכאן מעט יותר מוקדם הבוקר, לפגישה. כן. הוא בחור טוב, אבל הוא לא יודע, כמובן." הצביע על הנהג. "כאן, דולי. בקומה הראשונה, ואני מתכוון לראשונה שמעל לקרקע, ולא לקומת הקרקע. כן." הראה מחוץ לחלון הפתוח על הכניסה לבניין. "לגברת קוראים קריסטין, והיא מצפה לביקורך. כן. מובן מאליו שאסור לך לומר לה דבר וחצי דבר על הסיבה האמיתית לביקור. את עומדת לפגוש הלילה את מאהבך, כך תאמרי לה אם תשאל. הוא קצין בריטי, והזמין אותך למסיבת קוקטייל. ברור?"
"כן." לא עלה בידה עדיין להביט בעיניו.
"אף לא מילה. היא תניח לך להתרחץ ותסייע לך להתאפר וכולי, אותה קריסטין. בשעה שש יגיע הנהג, לא הבחור הזה, אחר. חבר המודע לטיב משימתך. הוא ייקח אותך למלון. עדיין הכל ברור, דולי?"
"כן, אדוני... הפרופסור." מילמלה הסטודנטית הסמוקה. הנסכן פתח את הדלת, והתעכב רק להדביק על לחיה נשיקה שהיתה עשויה להחשב אבהית אם לא היה מעביר באגביות את גב ידו על שדיה.
"ובכן, דולי. להתראות."
"שלום." לחשה דליה, שלא היה לה רצון רב לפגוש את הפרופסור שנית בעתיד, ויצאה מן המכונית. הנהג לא הביט בה. ליד דלת הכניסה לבניין היה תלוי שלט לבן, ועליו מצוייר באדום, בכתב יד שאמנם אינו קליגרפי ביותר אך נראה כמסוגנן, מלאכתו של צבע שלטים מיפו, "Chez Christine / תופרת מדופלמת, אופנת פאריס, לונדון ורומא (גם התאמות)". חדר המדרגות היה רחוק מפאר. לא היה פעמון. לאחר שהקישה פעמים מספר ללא מענה, פתחה את הדלת בעצמה ונכנסה.
"שלום?" ניסתה במסדרון הריק, ונענתה מייד בקול דלת נפתחת, מעבר לפינה.
"לכאן, לכאן," אמר קול חסר סבלנות, שהשתייך לאשה בשנות החמישים לחייה, גרומה ונוקשת מבט. בדל אפר ארוך ואפור נתלה מקצה הסיגריה שלה. "שלום שלום, מדמואזל. כן."
"אני מחפשת את קריסטין." ביטאה דליה ברורות.
"כן, אני קריסטין. אה, אני נזכרת. בודאי. ניקול! ניקול!" צעדי כפכפים מהירים נשמעו מאחוריה, ונערה שמנה כבת חמש עשרה שלא דמתה כלל למישהי שעשויה בצירוף נסיבות סביר כלשהו להקרא ניקול, הופיעה ותלתה בדליה מבט פעור עיניים. מפאת החום, ככל הנראה, הסתכם כל לבושה בקומביניזון, דבר שהעלה הבעת תדהמה על פני דליה, וזו לא חמקה מעיני קריסטין.
"אנחנו רק נשים פה." העלתה חיוך מדוד. "ניקול, תמדדי בבקשה את הגברת בשבילי."
"בואי." אמרה ניקול במבטא לא-מזוהה, וגררה את כפכפיה במסדרון. דליה פסעה בעקבותיה לחדר קטן ומואר קלושות, ובמרכזו שרפרף נמוך. "תעלי על זה, גברת."
"על הכסא?" חקרה דליה, משוכנעת שלא שמעה היטב. ניקול, אוחזת בידה סרט מידה מבד, החוותה בחוסר סבלנות.
"כן, כן. אני אמדוד אותך בשביל מאדאם קריסטין, גברת." דליה נעמדה על השרפרף, מתאזנת באי נוחות. ניקול כרכה את הסרט סביב מותניה. "טליה 66." מילמלה, לוקחת פנקס קטן מהמדף הקרוב. מאחורי אוזנה, התברר, החזיקה בדל עיפרון בלתי מחודד. "אגן... 94." גיחכה ברשעות. ישבנה שלה היה עצום ממדים, מושך את הקומביניזון, המתוח ממילא, עד גבול הקריעה. "והחזה... כל הכבוד. מאה ושלוש. כמה הגובה של הגברת?"
"מטר שישים ו... ארבע." אמרה דליה. לאחר ההלם הראשוני, מצאה עצמה מתענגת מעט על הסיטואציה. פרט להזדמנויות מיוחדות נקנו בגדיה תמיד בחנות לבגדים מוכנים, ורק לעיתים רחוקות זכתה לתשומת לב אישית שכזו. ניקול הובילה אותה לחדר המתנה, בו ישבו עוד שתי צעירות שלבושן חושפני בהרבה משלה. היא חייכה אליהן ואמרה "שלום", אך הן התעלמו ממנה. אחת מהן גחנה ולחשה משהו באוזנה של השניה. דליה, שמאז פגשה את הפרופסור היתה רגישה מעט יותר לכבודה מכרגיל, כעסה. "איזה חוסר נימוס." מילמלה לחלל החדר, תולה את עיניה בתקרה.
"סליחה, חתיכונת, אני לא מנומסת בשבילך?" שאלה בזעם כהת השיער שישבה סמוך לקיר. "את רואה פה כתוב על שלט שחייבים לדבר איתך?"
"לא, אבל כשאומרים לך שלום," לא נרתעה דליה, נוקטת מבלי משים בטון שנקטה בימים שהדריכה בצופים ונודעה בשם 'תנובה הג'ינג'ית' בקרב חניכיה הקטנים והאכזריים, שהבחינו כך בינה לבין מדריכה אחרת, דשנת שדיים אף היא. "אז תגידי גם."
"האו דו יו דו." אמרה פתאום השניה, בהירת השיער. "את בטח חדשה פה."
"תראי מה היא לובשת." זעמה עדיין חברתה.
"שקט, גילה, גם את היית חדשה. עם מי את?"
"עם מי?" שאלה דליה בלי להבין. "באתי לבדי."
"לא," צחקה הבלונדית. "עם מי את יוצאת, אני מתכוונת."
"מה? אה," נזכרה דליה. "בירושלים. הוא... קצין."
"אנגלי, אה?" אמרה גילה בטון רגוע מעט יותר מקודם. "לפחות בירושלים. פה כולם כבר ערבים."
"כן." הסכימה חברתה. קריסטין שירבבה את ראשה מדלת סמוכה.
"כן, את. דולי. תיכנסי פה בבקשה." דליה עשתה כדבריה. ניקול ישבה על כסא נמוך בפינת החדר הגדול והמואר היטב, בחלונות עליהם נמתחו וילונות בד בהיר ושקוף למחצה. בחדר הצמוד שדלתו פתוחה ראתה שתי נשים מפעילות מכונות זינגר גדולות ומרשימות, רגליהן מניעות את הדוושות בזריזות. על שולחן גדול לצידן ישבה בישיבה מזרחית תופרת ערביה, והכליבה שולי שמלת ערב מפוארת.
"אלור, את עוד לא מוכנה?" שאלה קריסטין בזעם, פונה אל דליה. ניקול חייכה חיוך רחב ושמח לאיד.
"אני? את מתכוונת... אה! אני מצטערת." דליה הניחה בחפזון את תיקה על אחד הכסאות, ונצמדת לפינת החדר המוסתרת מעיני התופרות, פשטה את חולצתה ואת החצאית. קריסטין הביטה בה שוב.
"אה, נו נו נו נו נו. זה לא יכול להיות ככה. זה לנז'רה של קיבוץ. את מקיבוץ?"
"לא..."
"אלור, להוריד את זה. צ'יק צ'ק. זה גועל נפש." דליה צייתה ופשטה את חזייתה, לחייה חוזרות ומעלות סומק. כעסה מקודם שב אליה. למה אני כל הזמן צריכה להסמיק בגללם? היא נעצה מבט לרגע בתופרת, אך מיהרה להסיט את עיניה בפחדנות. ניקול ציחקקה שוב בפינה. "תמדדי לה שוב פה," נעצה קריסטין אצבע בחזה המלא, "איה!" קראה דליה המופתעת, "אני לא בטוחה במידה עם חזיה דבר כזה," המשיכה קריסטין, "זה כמו של סבתא מקיבוץ. או לה לה, איזה דברים." ניקול קמה במאמץ ומיהרה אל דליה, סרט המידה מתוח בידה. מכונות התפירה דממו פתאום. "אאוצ'! לא כל כך חזק!" מחתה הנמדדת שסרט הבד התחפר בשדיה. צחוק כבוש עלה מן החדר הצמוד.
"שה!" שאגה קריסטין, כתמי אודם עולים בלחייה. "שקט שיהיה פה. את, בואי הנה מייד. כן. כמה זה?" שאלה את ניקול המחייכת.
"מאה!"
"יפה מאוד. מצויין. אני חייבת להגיד לך, דולי שרי, שאני בדרך כלל לא עובדת עם קליינטיות שלובשות דבר כזה," היא הרימה בקצה נעלה את החזיה שנפלה על הרצפה, והניחה לה ליפול. "אבל בשבילך אני אעשה מאמץ, כי את כזאת ילדה כך יפה, שרי." היא ליטפה את לחיה של הג'ינג'ית חשופת החזה. צחוק נשמע שוב מחדר התופרות. "שה! אני אמרתי!" שאגה התופרת, שולחת מבט מזרה אימה בתופרות שחדלו להביט בדליה וחזרו לעבוד. "אני נותנת לך דבר כזה," הסבירה פנים ללקוחתה, "דבר מצויין בשביל קוקטייל. אלור, אני נותנת לך שתי שמלות בשביל ערב. משהו אלגנטי אבל לא יותר מדי אלגנטי. בשביל אלגנטי יותר מדי יש להם את המאדאם בבית שלהם. נכון ניקול?"
"כן מאדאם."
"אז הם רוצים קצת פיקנטיות, מה פטיט. קצת פיקנטיות, קצת בושם. לא יותר מדי פיקנטי," צחקה התופרת, בעודה שולפת שמלה מערימת בדים ומנערת אותה, "כי יותר מדי פיקנטי לא יתנו לך להכנס וגמרנו. אבל זה הספציאליטה שלי, שרי. דולי. הנה. ניקול, שלושים ושמונה D סיל טו פלה. לא, לא דבר כזה!" הוסיפה בזעם ודחפה את עוזרתה השמנה והעירומה למחצה הצידה, לחטט בעצמה בארגז העץ. "דמי. חצי. דבר כזה. הנה, בבקשה שרי." הושיטה חזיה לבנה שגביעיה נמוכים מאוד. "צריך משהו שקצת יחזיק." ציחקקה. דליה לבשה את החזיה והביטה בעצמה במראה. גברת, חשבה. אני נראית כמו גברת. היא קיבלה מידי קריסטין את השמלה ולבשה אותה – היא לא התאימה בדיוק. זוג נעלי עקב השלים את התלבושת. קריסטין שיחררה את קישורי שיערה והניחה לו ליפול על כתפיה. השמלה היתה שחורה וצמודה, נגמרת מעט מעל לברכיים. היה לה מחשוף רבוע כמעט ועמוק מאוד, עד כדי כך שחלק מגביעי החזיה הנמוכה ממילא נחשפו. "כל הכבוד!" אמרה קריסטין בעליצות, מודדת ומכניסה סיכות בבד. "את מקבלת שתי שמלות כאלה, זה דבר אחד. שני סטים!" גערה בניקול, שהביאה שתי חזיות חדשות כמו זו שלבשה דליה, שני זוגות תחתונים, גרביים וביריות. "את מחכה פה שעתיים שלוש, אני שמה אותך בחדר לבד שלא יציקו לך הכלבות הקטנות בחוץ, מרד אלור. אנחנו עושים פה את השמלות טיפטופ, קום איל פו, את מתרחצת, אנחנו שמות לך קוסמטיקה כל מה שצריך, בושם, הכל, עושות תסרוקת יפה, והיידה למלון. טוב מאוד?"
"טוב." חייכה דליה, מתכופפת להרים את בגדיה. קריסטין דחפה אותה מהם והלאה בעדינות תקיפה, מושיטה לה כוסית עם נוזל צהבהב.
"הנה, בשביל שתירגעי וקצת תנוחי לפני רנדה-וו. זה טוב מאוד, אני הבאתי בעצמי מחוץ לארץ. אני מבקשת, באמת." דליה שתתה מבלי לחשוב והשתעלה מעט. התופרת תמכה בראשה מאחור והשקתה אותה את שאר הכוס. "לחיים! כל הכבוד. עכשיו את הולכת קצת לנוח כמו שילדה טובה, ווי? ביאנסור. דודו עכשיו קצת, ואז קמה כמו פרח." דליה המבולבלת הניחה לה לדחוף אותה לחדר צדדי וקטן, התפוס רובו במיטה זוגית ענקית. "זהו! את נשארת פה, אולי יבוא אורחת." גיחכה קריסטין ויצאה מהחדר, נועלת את הדלת אחריה. דליה השתרעה על המיטה העירומה מכל ציפוי בתחתוניה ובחזיה הקטנה שהכאיבה לה מעט. היא עצמה את עיניה, מניחה להתרגשות להתפוגג. שעתיים שלוש היא אמרה. אני באמת אשן קצת. הברנדי הכה בראשה, מסחרר אותה, והיא התנמנמה.
*
"בוקר טוב סליפינג ביוטי!" העירה אותה שאגה בקול נמוך עד כדי כך שלרגע חשבה שיצא מגרונו של גבר ונבעתה, מנסה להסתיר את גופה בזרועותיה הדקות. דליה מצמצה בעיניה. מולה עמדה אשה עצומת מימדים, גובהה מטר שמונים וחמש לערך, וכתפיה רחבות ככתפי סבל. שיערה היה קצר מאוד, קצוץ כמעט, ולא היה על פניה כל איפור – דבר שעלה בקנה אחד עם תקנות הצבא הבריטי, שאת מדיו לבשה ודרגות קפטן מתנוססות על כתפיה. "את באמת ילדה יפה. אני הייתי עושה מהביצ' הזאת קריסטין פיתה עם פלאפל אם היא היתה קוראת לי לבוא פה סתם." היה לה מבטא בריטי חזק, אך העברית שלה היתה שוטפת. נועצת בנערה הג'ינג'ית שעל המיטה מבט מרושע, עשתה עניין גדול מנעילת הדלת פעמיים, ותחיבת המפתח עמוק לכיס מדיה.
"מה את רוצה?" שאלה דליה, מתיישבת על המיטה ומשלבת ידיים על חזה. הקצינה גחנה מעט קדימה, הושיטה יד ענקית וסטרה על לחיה בעדינות.
"ילדות צריך לראות ולא לשמוע אמרו לי בבית בגלדרפורדשייר. רק ששואלים אותך משהו, דולי dear, רק אז את מדברת."
"קריסטין!" צעקה דליה, נועצת עיני פאניקה בענקית המתנוססת מעליה. "קריסטין!! תבואי להנה תיכף ומייד!" עוד סטירה נחתה על לחיה השניה.
"אין שום סיבה לעשות רעש יותר מדי, מותק." אמרה הקצינה. "קוראים לי מיס טייפורד. נעים מאוד." היא לקחה את ידה של דליה בעל כורחה ולחצה אותה בכוח. "איך קוראים לי?"
"מיס טייפורד." מילמלה דליה בייאוש. "קריסטין! ניקול!!!" ניסתה את מזלה שוב. הסטירה היתה חזקה בהרבה הפעם. "איך את מעיזה..." אמרה בדמעות. "איך את לא מתביישת?"
"קריסטין is my friend, את מבינה." הסבירה הקפטן, "ואומרת לי תמיד מתי באה אליה אחת כמוך, שיש לה סודות. נכון יש לך סודות, דולי דול? שלא רוצה שאף אחד יגלה? אולי את בכלל מרגלת קטנה בשביל נאצים?"
"אמא'לה," מילמלה דליה, "משוגעת." אך הצינה נגעה בליבה – אולי היא יודעת? אבל הפרופסור אמר שהבריטים...
"תורידי." משכה הקפטן בחזיה.
"למה?!" הזדעזעה דליה, שידעה אמנם במעורפל על קיומן של לסביות, אך כנשים רבות בתקופתה (ולא רק בה), לא הצליחה להעלות בדעתה בשלמות מה הן עושות זו לזו, ובפעמים שחשבה על זה עלו בדמיונה בעיקר נשיקות, מהסוג שאכן חלקה עם חברת נעורים אי אז בתיכון. עוד סטירה הניעה אותה לציית ולפשוט את חזייתה שנית. הקצינה פלטה נהמה זאבית למראה שדיה.
"זה דבר טוב מאוד." אמרה בחשיבות, מתרחקת מדליה ומתהלכת בחדר. "זה דבר מצויין. עכשיו את לא רוצה שנגלה את הסוד שלך, נכון, דולי. והמפתח אצלי פה." היא טפחה על כיסה בכוח, מקימה רעש ומקפיצה את פנינה, שניסתה כמיטב יכולתה להסתיר את השדיים בידיה הקטנות. "אז את מבינה, כן, dear. אני מאוד אוהבת אותך."
"תראי, גברת... מיס טייפורד. אני באמת לא מעוניינת. אני אוהבת... רק גברים."
"את לא מבינה שום דבר," גיחכה הלסבית כלפיה, מתקרבת למיטה. "את לא מבינה שום דבר מה את אוהבת, cunt. תרימי טוסיק למעלה please." היא משכה עכשיו בתחתוניה של דליה, שהרימה את ישבנה ככפויית שד והניחה לה להפשיט אותה לגמרי, אך ניסתה להתנגד בכל כוחה כשהחלה מיס טייפורד לפשק את רגליה.
"לא! אני לא רוצה. I don't want." ירכיה התרחקו זו מזו למרות התנגדותה. עוד, ועוד. היא תפסה בפרקי ידיה של הקצינה, ללא הועיל. עכשיו נמתחה ונפתחה גם ערוותה, והסומק התגבר.
"את כל כך חלשה, little girl," לחשה התוקפת בקול ניחר, "כל כך קטנה." הרגליים היו פשוקות כליל עכשיו. דליה נעה לאחור על המיטה, עד שראשה נתקל בקיר. מיס טייפורד זחלה בעקבותיה, עיניה הבוערות נעוצות בין ירכיה, ואז מתרוממות לפגוש בשל דליה. לשונה נעה באיטיות על שפתיה. כמו חיה, חשבה הנערה העירומה. כמו חיה טורפת – ואז הרכינה החיה את ראשה בבת אחת לכוס, ודליה צעקה בקול רם.
"שקט אמרתי לך, girl!" נשמע קול חנוק מבין ירכיה, ויד התרוממה לסטור לה שוב, על הפנים והשדיים. הלשון והשפתיים בחשו אותה והקציפו. בשניות הראשונות דליה לא חשה דבר, כמו רגל שנרדמה, היא חשבה בטיפשות. היד שסטרה לה מעכה עכשיו את השד הימני שלה, והיא בהתה באצבעות שציפורניהן קצרות ולא צבועות, אך מטופחות, ציינה לעצמה. על פרק היד ענדה הקצינה צמיד דק, ודליה הסתכלה בו כשפתאום צבטו האצבעות את פטמתה בכוח.
"איה!" צעקה שוב בקול מהוסה, חשה באלכוהול חומר עדיין בעורקיה, רועדת כולה בתערובת רגשות שלא היה סיפק בידה להגדיר לעצמה, ואז הקצינה צבטה שוב, ובשלישית, מציתה פרץ חום עצום ממקום כלשהו במרכז גופה שנדמה היה לדליה כפנימי מאוד, עמוק בבטן, עד שהבינה שזה בעצם בא מהכוס, בו טיפלה קפטן טייפורד ביעילות שטנית, מוצצת את כולו לפיה ומעבירה לשון מחוספסת כשל חתולה ומהירה כבזק על הדגדגן. דליה גנחה, מתפתלת, לא יודעת את נפשה, בעוד תחושות עונג אלימות מכות בה, וכעס על עצמה – זה לא היה דומה בכלום לעונג שגרמו לה נגיעות קודמות, נלוזות ככל שיהיו. אף אחד לא ליקק אותה שם. היא הביטה בישבנה הגדול, המוגבה ולבוש המדים של הקצינה שלחצה את פניה לערוותה. כעסה שינה כיוון, והיא ניסתה לדחוף ממנה את מיס טייפורד בכתפיה, אך זו לא נעה כמלוא הנימה. אונס, חשבה דליה. זה כמו אונס. היא אונסת ומכריחה אותי להנות. "תפסיקי כבר..." אמרה בלחש, קרובה להכנע כליל. "תפסיקי עם זה כבר." מיס טייפורד הרימה את פניה ולמבוכתה התהומית מצאה עצמה דליה רועדת בזעזוע עז שאינו חדל, אגנה נע בתנועות קטנות שלא עלה בידה לשלוט בהן. היא נעצה במיס טייפורד מבט מלא תחנונים, וזו שיחררה את אחיזתה בירכיים שנותרו פשוקות למרות זאת. היא התנשמה בכבדות. הרעד לא חדל. "בבקשה... תפסיקי." היא לחשה. "בבקשה, בבקשה, בבקשה, בבקשה." ירכיה נפשקו אף יותר, והיא הרימה מעט את התחת.
"זונה." צחקה הקצינה. “little whore" המילים פעלו שוב כקסם, ודליה התביישה עד עמקי נשמתה, טרקה את ירכיה וניסתה להסתובב הצידה, אך מיס טייפורד מנעה מבעדה. "לא לא, בייבי." היא פתחה את ירכיה שוב בכוח. הרעד האלים נמשך, ומיס טייפורד ליקקה ליקוק אחד ארוך ואלים, מהתחת אל הדגדגן. היא הרימה את מבטה אל דליה, שהצליחה רק בדוחק להמנע מלצרוח, ואז הרביצה לה בכוס, ביד פתוחה. דליה פלטה צעקה והידקה את ירכיה זו לזו. מיס טייפורד חייכה אליה. "open" היא אמרה בשקט, מלקקת את שפתיה בלשונה. פניה הבהיקו מרטיבות. “open, cunt" ירכיה התרחקו זו מזו כמבלי משים, נפשקות לאיטן. הקצינה הושיטה יד ביניהן והחלה לגעת.
"אאו. איה. את. אה. את." גנחה דליה, רועדת שוב בכוח. הקצינה גחנה וליקקה שוב, הפעם מכניסה את לשונה לתחת ולכוס בדרך, ומשתהה מעט על הדגדגן. דליה צעקה, ושוב חזק יותר כשהרביצה לה שם. זה כאב ובער ולא שינה שום דבר. היא בהתה בקצינה בעינים קמות. איך היא עושה לה את זה? אולי קריסטין הזאת שמה לה משהו בברנדי? אבל לא, לא יכול להיות, היא לא מרגישה מסוממת בכלל... "אהה!" הפעם לא טרחה לסגור רגליים כשהמחזור חזר על עצמו שלוש פעמים נוספות – ליקוק, פליק. ליקוק, פליק. "אוווווההה...."
"את אוהבת, נכון?" לחשה הקצינה, צובטת את הדגדגן בין אצבע לאגודל. "רוצה שוב?"
"לאאא.... תפסיקי.... את מכאיבה לי...." לחשה דליה בעיניים פעורות, רועדת באלימות ולוחצת את הכוס לאצבעות.
"שקרנית מלוכלכת קטנה. filthy filthy girl" הפליקה לה הקצינה בשני השדיים, פליק פלאק, ואז ליקקה את הפטמות. דליה הרגישה את החום מתפשט בה כחור בוער בנייר שהושלך לתנור. היא פלטה הברות לא ברורות. מיס טייפורד חזרה למטה, מטפלת הפעם רק בדגדגן, מוצצת אותו בין שפתיה הגדולות ומניעה עליו לשון נוקשה ומכאיבה, ואז התרוממה, מחזיקה את הנערה המפרכסת שוב מהכוס, וצוחקת. "כמו צפרדע שהכניסו לה זרם." היא אמרה. דליה נעצה בה עיניים לא מבינות. למה היא לא מלקקת שוב? הקצינה קמה מהמיטה והתפשטה בענייניות. היה לה גוף יפה ופרופרוציוני, שעמד בניגוד מפתיע לפניה החצובות בגסות. היא טיפסה על המיטה והחזירה את אצבעותיה הצובטות לדגדגן.
"בבקשה." אמרה דליה שלא ידעה את נפשה. "בבקשה בבקשה בבקשה."
"את חמה, little cunt? את חמה בשביל קרוליין? את תתני לקרוליין good service? את תעשי לה good time כמו ילדה טובה?"
"אה?" התבלבלה דליה. ילדה טובה? הקצינה העבירה רגל מעליה והתיישבה על שדיה בתנוחת רכיבה, משעינה ברוב התחשבות את משקלה על ברכיה ולא על הנערה שמתחתיה, הנועצת עיני פלצות בכוס הפתוח והנוטף הרחוק סנטימטרים ספורים ממנה.
"להוציא לשון." לדליה היה נדמה שהיא שומעת את דלת החדר נפתחת ונסגרת, וננעלת שוב, אבל כל מה שיכלה לראות היו ירכיה הלבנות, בטנה ותחתית שדיה של התוקפת. וערוותה כמובן. זו האחרונה התקרבה אל פניה, והיא עצמה עיניים בייאוש, חשה בה נלחצת אליה. מיס טייפורד החלה להניע את עצמה קדימה ואחורה, מתחככת בפניה של הנערה הג'ינג'ית כבדת החזה, משעינה עליה יותר ויותר ממשקלה. היא הכניסה יד מתחת ראשה של דליה, והידקה את פניה עוד יותר אל הכוס הרוכב. "god, yessss" התנשמה. "להוציא לשון כלבה קטנה." היא העבירה יד מאחורי גבה, תפסה פטמה ומתחה את השד למעלה והצידה. "להוציא... לשון. cunt." היא צבטה וסובבה את הפטמה. דליה ייבבה לתוך הכוס שלה בפה סגור. "תתני קצת את הלשון לכוס של mommy, cunt. תתני קצת. תוציאי מותק שלי את הלשון. תוציאי. תוציאי." הכאב הפך בלתי נסבל, ודליה פתחה את הפה בייאוש, מניחה לתוקפת להתענג על שפתיה הלחות וקצה לשונה. הקצינה גנחה בעונג. "יופי, עכשיו ללקק..."
"ממממ!!!" נאנקה דליה, מנסה להשתחרר בכל כוחה ושוב נכשלת. נדמה היה שידיים מנסות לפשק את ברכיה. ידיים של מי? נאבקה שוב, מנסה לדבר, אבל הכוס נלחץ לשפתיה, מיס טייפורד מתמרנת כך שהדגדגן יחליק ביניהן.
"השששש..... little bitch.... שקט אמרתי. שקט!"
היא צבטה שוב והסתובבה במקום מבלי להניח לדליה להרים את ראשה. במקום הבטן ותחתית השדיים ראתה עכשיו דליה תחת לבן ומנומש מאוד, וגב רחב שהסתיר מעיניה כל דבר אחר בחדר. לפחות קל יותר לנשום ככה... הקצינה גחנה לפנים ואחזה בקרסוליה, מרימות למעלה והחוצה, פותחות לה את הרגליים ומרחיקות מעט את האגן מן הסדין, מציגות את הכוס המפושק לראווה. דליה ייבבה לתוך הערווה הלוחצת, והחלה לרעוד שוב בעוצמה. היא הולכת ללקק אותי שוב, היא חשבה, ללקק ולהרביץ ואני לא אוכל לעשות שום דבר כאילו אני נותנת לה, "ממממ!!!" פלטה מופתעת, היא התחילה הפעם ישר במכות... אז מי מחזיק לי ברגליים? "מממממ!!!!!" הקצינה התיישבה לה על הפנים בכל משקלה. "מממ!!!"
"תוציאי לשון! לשון!"
המכות עברו גם לשדיים, ולפנים הירכיים. מי מרביץ לי?
"לשון. לשון. תוציאי לשון מטומטמת קטנה. תעשי נעים לmommy. תעשי לה נעים בלשון שלך darling."
אצבעות דקות נסגרו על הדגדגן של דליה והחלו לצבוט. מבלי משים גנחה, הפירכוס מתגבר, נדרש כל המשקל של הלסבית הבריטית שאונסת אותה להחזיק אותה במקום, אין ברירה אין מה לעשות אני לא יכולה אפילו לעשות מהומה, היא חשבה, המשימה חוזרת לתודעתה. זאת לא אשמתי... אני לא אשמה.
"לשון! lick me bitch! אני אזרוק אותך ברחוב בלי בגדים!"
"אייייההההה...." ייבבה דליה, דמעותיה מתערבות במיצי הקצינה, והתחילה ללקק.
"כן, בייבי. בקליטוריס שלי בייבי. that's a girl! יופי!" המכות חזרו לכוס, ריתמיות ולא חזקות במיוחד. טפיחות. על השפתיים, על הלחיים, על פנים הירכיים, קרוב מאוד. על החור. ישר על הדגדגן. הכל היה רטוב שם נורא, והטפיחות השמיעו צליל בוצי ונוזלי. טלאפ, טלאפ, טלאפ. מיס טייפורד הביאה את הדגדגן שלה, הגדול כשאר חלקי גופה, בין שפתיה של הג'ינג'ית שהחלה למצוץ וללקק, עיניה עצומות וגופה מתעוות בעוצמה מתחת לאשה שרכבה עליה. "עכשיו." אמרה בקול צונן בהרבה, כפוקדת על מישהו נחות ממנה, ודליה זעקה כשפה ולשון זרים נצמדו לערוותה, מלקקות ומוצצות בהתמסרות שעלתה לאין ערוך על זו של קודם, גורמות עונג בל יאמן, ואז הוא נפסק, והיא שמעה צליל יבבה דקה. הלסבית התרוממה מעט מפניה, הניחה על שפתיה דבר מה, והתיישבה חזרה, נעה לפנים ולאחור. אלה היו שערות, הבינה דליה אחרי שניה. שערות ארוכות.
"אני מחזיקה אותה מהשערות שלה, בייבי." אותה... חשבה דליה. עוד אחת. "את עכשיו תעשי ג'וב טוב מאוד בכוס שלי. ללקק bitch!" דליה חזרה ללקק, והעונג המדהים בכוס חזר, בעוצמה פחותה מעט. הפעם הליקוקים היו יותר... מסביב... היא ליקקה מעט חזק יותר, והלשון שבערוותה שלה התקרבה למקום... ואז התרוממה, ועוד פליק, וחזרה. דליה התייפחה בהשלמה ופתחה את הפה, מניחה לדגדגן לחזור פנימה, ומוצצת אותו, מחקה את תנועות לשונה של האחרת, כובשת את פניה בכוס של מיס טייפורד, בוכה כילדונת ומקבלת את גמולה מייד, בליקוק מסתחרר ומטריף, השערות של ההיא התפזרו על ירכיה, והיא חשה בהן גם על שפתיה, יחד עם הכוס, וזה התחיל להתגבר בטירוף מסתחרר, עוד ועוד ועוד ו... אבל לא. מקור העונג שוב הורחק ממנה, והיא ייבבה נואשות, מלקקת ומוצצת את הקצינה.
"קודם פה קצת darling. קודם תלקקי קצת בתחת cunt." והיא עשתה את זה, מתייפחת לתוך התחת, ידיה של המלקקת מעכו את שדיה, לשות אותם כבצק. היא עזבה את הדגדגן והחלה לשגול את דליה בלשונה, תוקעת אותה לעומק מדהים בכוס. כמה מכות בשדיים גרמו לדליה להבין את המצופה ממנה, והיא נעצה את לשונה שלה בישבן הקצינה, שפלטה גניחת באריטון עמוקה ורוטטת. "such a good girl." לחשה. "such a bloody good girl."
ואז היא החזירה את הדגדגן לפה של דליה, שכבר ידעה מה לעשות בו, לעוד דקה לוהטת או שתיים, בעוד השניה חוזרת גם היא לדגדגן. היה קשה לנשום ככה, דליה הרגישה, אבל לא היה אכפת לה האוויר ולא היה אכפת לה כלום, גופה העירום מפרכס בין שתי הנשים שעושות בו כרצונן, וכשהתחילה מיס טייפורד לגמור בשאגה עמומה, שטפה האורגזמה גם אותה, גורמת לה לאבד את הכרתה כמעט, כדורים אדומים מסתחררים מאחורי עיניה העצומות, ויבבה דקה וגבוהה, שנשמעה בכל רחבי הדירה וגרמה לתופרות להתפרץ בצחוק היסטרי ולקריסטין לזעום עליהן, נפלטה מגרונה. זה לא נראה כמו משהו שעומד להגמר אי פעם, דליה הרגישה, היא פשוט תישאר שם על המיטה הזנותית המלוכלכת הזאת ושתי הלסביות מזיינות אותה ככה לנצח וככה היא תמיד תהיה וזה אף פעם לא יחזור... המיטה חרקה כשהקצינה התרוממה וירדה ממנה, דליה עצמה עיניים בכוח, עדיין רועדת, אבל אז הקצינה חזרה והתיישבה עליה שוב. למה? עיניה נפקחו והיא מצאה את עצמה בתוך... אוהל? לא, בתוך משהו לבן... והנה עוד כוס, אחר לגמרי, מתקרב לפה שלה, והלבן זה הקומביניזון... ניקול השמנה, חשבה דליה, בעוד זו רוכבת על פניה, מביאה את הדגדגן למקום בו היה זה של הקצינה מקודם, ומושיטה יד לאחור לצבוט פטמה בין ציפורניים ארוכות וצבועות כחול.
"ללקק גברת. ללקק טוב גברת." אמרה ניקול, מתחככת בפניה היפים של הג'ינג'ית, וצליל גיחוך מרושע ומתוח בקולה. "לעשות לניקול טוב טוב." דליה צייתה, לא מעלה בדעתה משהו אחר לעשות, והמשיכה ללקק כאשר השמנה נשכבה על גבה והביאה את פניה שוב למקום, מועכת את שדיה ביד אחת בעוד השניה אוחזת בה ברשעות משערותיה. "מאדאם קריסטין אומרת שאת סתם זונה," המתיקה לה עוזרת התופרת סוד, בעודה כופה עליה ללקק, "ומי שסתם זונה עושות לה מה שרוצות כמו כלבה." דליה ייבבה וניקול גמרה בעוויתות, פולטת סילון נוזלים שיצר שלולית מתחת ישבנה, ומנמיכה בכוח את דליה לתוכה, מספיגה את פניה ושיערה, ואז קמה, יישרה את הקומביניזון, ויצאה מהחדר בלי מילה נוספת. דליה התיישבה למחצה, עדיין רועדת. זה לא עובר, היא חשבה. אני תמיד אהיה פה... ככה. מיס טייפורד עמדה מולה, לבושה שוב במדים מגוהצים, מבלי שניכר כל סימן בהופעתה למאורעות השעה האחרונה. היא חייכה חיוך צונן, מביטה למטה על הנערה הרועדת, ואז גחנה לפתע ותפסה אותה מהכוס.
"תראי לי איזו filthy little girl את דולי. show me!" אצבעותיה המומחיות חזרו לדגדגן, מסעירות את דליה בתוך שניות. היא נעצה במענתה עיניים זגוגיות.
"די..." לחשה. "אני לא יכולה כבר... אה... אה! אה! אה!"
“come for me bitch. come for mommy" לחשה מיס טייפורד, והיא צייתה לה, מניחה לגל המוכר לשטוף אותה שוב בתערובת עונג וכאב. ליבה הלם כתוף והיא התיישבה, אוחזת בכוח בירכי הקצינה העומדת, מתקפלת כולה סביב היד שבכוס כחתלתולה נאבקת.
"אאאהההההה....." פלטה יבבה גבוהה כמקודם, גורמת לתופרות לצחוק שוב. מיס טייפורד דחפה אותה לאחור בכתפה, מפילה אותה על המיטה.
"תלכי לישון קצת, filthy cunt." דליה נעצה בה מבט מטושטש והמום מלמטה, עירומה ושטופת זיעה. הדלת נפתחה ואור השמש סינוור אותה לרגע, ואז נסגרה שוב, וננעלה.
בשקט שנשתרר לפתע, המופרע רק בהלמות ליבה שטרם שב למנוחתו, שמעה דולי הקטנה את המיית מכונות התפירה מן החדר הסמוך ופטפוטיהן המהוסים של התופרות הנזופות בטרם הניחה את לחיה על הסדין הספוג ברטיבות שלושה כוסים, ונרדמה כילדונת.
פרק שלישי: הגריל רום
הנהג שלקח אותי מתל אביב היה אותו אחד מהבוקר. הוא שוב לא אמר אף מילה אחת כל הדרך, עד שהתחלנו לרדת בשבע האחיות. לפנינו נסע אוטובוס, והברקסים של המכונה חרקו. פתאום, ליד בית ההבראה בארזה, הוא עצר. עדיין בלי מילה. התרגזתי קצת, חייבת להודות.
"אנחנו מחכים פה למישהו?" שאלתי אותו. הוא הנהן. תפסתי אותו מסתכל עלי בראי. השמלה היתה קצרה מדי. כמה זה מרגיז, אי אפשר לתאר. משכתי אותה למטה כל הזמן, עוד רגע היו רואים את הקצה של הגרב. חיכינו ככה אולי עשר דקות. היה כבר כמעט חשוך לגמרי. מכונית שעלתה מולנו סינוורה אותי, ואז עצרה בצד השני של הכביש. ראיתי שמישהו ירד ממנה. מישהי, יותר נכון. היא עברה את הכביש בזהירות ישר אלינו ואז פתחה את הדלת, נכנסה והתיישבה לידי. הרגליים שלה היו ארוכות. היא נעלה נעלי עקב. ליידי.
"שלום דולי." היא אמרה בענייניות כזאת. היה לה תיק עור קטן שנראה רשמי. הנהג התחיל לנסוע. בקושי ראיתי אותה עכשיו, רק מדי פעם, כשבא מולנו אוטו אחר. "שמי אנה."
"שלום." אמרתי לה. כשהיא נכנסה קצת נבהלתי, חייבת להודות. עוד לא שכחתי איך שתי הסוטות האלה התעללו בי כהוגן. אבל היה משהו בהופעה שלה. הבנתי מייד שהיא לא כזאת. נשמתי לרווחה. השיער שלה היה קצר והיה לה חזה דומה לשלי. אני שמה לב תמיד. זה לא קל לגדול עם חזה כמו שלי. אחרי שגמרתי את הגמנסיה שמעתי שהבנים היו באים במיוחד להציץ בשיעור התעמלות בגללי. טוב שלא ידעתי כשעוד הייתי בבית הספר. הייתי גוועת מבושה. הספיק לי בהחלט שכינו אותי תנובה. אף פעם לא דיברתי על זה עם חברות. יש שחושבות שזה קל ונעים בגלל תשומת הלב. אבל אני יודעת כמה זה לפעמים יכול לבייש. והמבטים. היא בודאי יודעת על זה, והייתי שמחה לדבר איתה. מובן מאליו שלא העזתי. היא לא דיברה והסתכלה עלי, אבל לא בצורה סוטה.
"פשטי בבקשה את הז'קט." אמרה לי. עשיתי כדבריה. החלונות היו פתוחים, אבל לא היה קר. אני חושבת שהן עשו דבר מה לשמלה ולחזיה. המחשוף היה עמוק מאין כמותו. אנה הוציאה מתיקה קופסת קטיפה ונתנה לי. בתוכה היתה מחרוזת שחרוזיה אדומים. "קוראל," אמרה לי אנה, וענדה אותה לצוארי. "אלמוג, דולי. ידגיש את השיער."
"בסדר." מילמלתי. הסתכלתי למטה. החרוזים האדומים היו מונחים לי על השדיים, שהחזיה הרימה מאוד. כמו מגש. מולנו ירדה בזהירות בהר משאית צבאית גדולה עם אורות חזקים. השדיים שלי נראו לבנים לגמרי. כמו שלג. לא ראו את הנמשים בכלל. אין לי יותר מדי נמשים. לא האמנתי שאני יושבת שם. אנה שמה לב.
"דולי."
"כן."
"אני לא אדבר איתך על המשימה, ולא אעשה לך פה ציונות. דולי, תסתכלי עלי." הרגשתי עייפות כזאת פתאום. עוד מעט נגיע לירושלים והם מצפים ממני לדברים. ישנתי ארבע שעות אצל קריסטין הזונה הזאת. פחדתי פתאום. אבל הסתכלתי עליה. היא המשיכה.
"דולי, את אשה. תסתכלי עלי." הסתכלתי.
"אני לא רואה כלום." אמרתי בהתפנקות כזאת. אבל באמת היה חושך מצרים. היא הדליקה מנורה בתקרה. עכשיו ראיתי אותה. היא חייכה אלי. חייכתי חזרה וסידרתי את השרשרת על המחשוף.
"את אשה, דולי." היא נגעה בי באצבע. ואז הרימה לי את הסנטר באותה אצבע. הסתכלתי לה ישר לתוך העיניים. "ואת הולכת לטפל בשבילנו בגבר. כמו שאשה יודעת." עדיין התביישתי. מילמלתי משהו שזה כמו זונה. היא צחקה ממש.
"למה את צוחקת?" כעסתי, אבל פתאום לא יכולתי להתאפק וצחקתי גם.
"את אשה שהולכת לעשות משהו חשוב מאוד. אמרתי לך, אני לא הולכת להטיף לך פה קרן קיימת. אולי קצת תנ"ך," היא המשיכה לחייך, ואני נדבקתי בחיוך הזה. תנ"ך? "אסתר שהלכה לאחשוורוש. אבישג של דוד המלך." המשיכה אנה. היא נשמעה מאוד משכנעת. לא הבנתי בדיוק. אבל זה לא היה משנה כי היא הגיעה כנראה למה שהיא רצתה להגיד. האצבע שלה היתה עדיין מתחת לסנטר שלי. "הוא רוצה להנות ממך, מיסטר סעיד. כמו שדוד המלך," היא צחקה, "נהנה מאבישג. והוא יהנה ממך רק אם הוא יראה שאת נהנית. אל תעשי הצגות, דולי. הוא יבין מייד ולא יהיה מרוצה ממך. ואם הוא לא יהיה מרוצה ממך אנחנו לא נהיה מרוצים ממך." כל כך רציתי שהיא תהיה מרוצה ממני, חייבת להודות. לא יודעת להסביר את זה.
"אני אעשה כל מה שאני יכולה." הבטחתי לה.
"את יכולה יותר משאת חושבת. אני מצפה ממך להרבה, דולי. הרבה מאוד. הנה הוא." היא הוציאה תמונה גדולה מהתיק. פורטרט. נראה בהיר יחסית. היא ראתה שאני מתפלאת. "מר סעיד הוא האשמי. קרוב רחוק של האמיר עבדאללה."
"עבדאללה." חזרתי אחריה בטיפשות. היינו כבר בתוך העיר. היא פתחה את הדלת ויצאה. רציתי לשאול אותה אם אני נראית בסדר ולא הספקתי. איפרו אותי שם וסירקו אותי. אבל תיארתי לעצמי שאם היא לא אומרת אז זה בסדר. הגענו לרחוב יוליאן. היה מחסום. לא שמעתי מה הנהג אומר לשוטר אבל הוא נתן לנו לעבור. הגענו ממש עד הכניסה למלון. הנהג יצא ופתח לי את הדלת והתכופף לעזור לי לצאת. נתתי לו יד. הוא הסתכל לי בעיניים ולחש "שרמוטה" וצחק. לא יודעת מה היה מצחיק. הרגשתי מחוץ לעור שלי ממש. השומר סף הסודאני הענק ניגש אלי. פתאום תפסתי שהם בכלל לא אמרו לי מה לעשות. הסתבכתי כהוגן. הנהג נסע. למזלי עמדה לי בינתי לדבר אנגלית.
"שלום אדוני, באתי לפגוש את מיסטר סעיד."
"בבקשה, מאדאם." הוא פתח לי את הדלת והצטערתי לרגע שלא ניתנה לי ההזדמנות לעבור בדלת המסתובבת. מחר, התנחמתי. אולם המלון היה יפה מאוד ומלא פאר. הוא רחש ממש קצינים במדים מגוהצים. גם אלה שלבשו בגדים אזרחיים לא נראו כאזרחים בדיוק. הגברות היו מכל הסוגים והמינים. החל בנשות קולונלים מעומלנות וכלה בבחורות צעירות שלבשו בגדים דומים לשלי. חייבת להודות שלא היו הרבה כאלה. הרגשתי מאוד שלא בנוח. הסודאני התכופף מעלי לדבר איתי. הוא היה שחור כמו פחם. ידעתי שהוא מסתכל במחשוף שלי מלמעלה. לא יכולה להגיד שמאשימה אותו. "מיסטר סעיד אמרת, מאדאם?"
"כן." מילמלתי. כנראה לא צריך לקרוא להם אדוני. קצין או שניים הסתכלו עלי בחטף. ראיתי איזה טיפוס משופם בחליפה יוצא מאחורי דלפק הקבלה ופונה לכיוון שלי. הוא יגרש אותי מפה, ידעתי. מה אני אעשה? אבל הסודאני חזר מחייך חיוך רחב. היו לו שיניים לבנות יותר מהשדיים שלי. ופרצוף כושי שחור כמו פחם. הם מוכרים בוטנים ברחוב. אבל הוא היה עוד יותר גבוה.
"מיסטר סעיד!" הוא אמר, מצביע לאחוריו. הגבר מהתמונה הגיע. הוא נופף בביטול כלפי המשופם. המשופם ברח חזרה מאחורי הדלפק שלו. כל שומרי הסף והסבלים כמעט השתחוו. התרשמתי מאוד.
"דולי. עונג מיוחד לפגוש אותך." הוא חייך ולקח לי את היד. רציתי למלמל משהו לא מובן אבל אז התעשתתי. אשה. כמו שאנה אמרה. הלוואי שהיא היתה יכולה לבוא איתי.
"ציפיתי לפגוש אותך, מיסטר סעיד." חייכתי אליו. הוא כמעט לא הסתכל לי במחשוף בכלל. מצד אחד זה הקל עלי.
"את רעבה?" הוא שאל. הוא היה די גבוה. בתמונה אפשר היה לטעות ולחשוב אותו לאירופי. פנים אל פנים, לעומת זאת, ראו שהוא ערבי. אמרתי שכן והוא הציע שנלך מייד לאכול. הסכמתי ברצון. שילבתי את היד שלי בשלו (הוא היה צריך להראות לי איך). הלכנו לאורך מסדרון שהיה עוד יותר מלא קצינים ובחורות מהאולם עצמו. כמה מהם עישנו סיגרים ומקטרות. היה ריח חזק. לא בלתי נעים. והבושם של הנשים. בסוף המסדרון היו מדרגות. למטה היתה מסעדה. בכניסה היה שלט מנחושת צהובה מבריקה, The grill room. נכנסנו פנימה. מלצר ניגש אלינו כמעט בריצה. כולם הכירו את מיסטר סעיד. כל הדרך הוא פטפט איתי באנגלית על כל מיני שטויות. רב המלצרים שבא גם הוא מייד רצה להושיב אותנו בשולחן ממש באמצע החדר. מיסטר סעיד לא הסכים. הוא רצה שנשב בצד. התיישבנו לבסוף בפינה די אפלה. זה הקל עלי קצת. הוא עדיין כמעט לא הסתכל במחשוף. זה התחיל להפריע לי, חייבת להודות. מצאתי את עצמי נשענת לפנים מבלי משים. אחד המלצרים ניגש ממש כשעשיתי זאת ומיסטר סעיד הזמין שמפן. מעודי לא טעמתי שמפן. המלצר הציץ למעמקי מחשופי. מיסטר סעיד המשיך להתעלם. אז בשביל מה הוא רוצה לפגוש אותי? הסתכלתי במסעדה, מעבר לכתפו. היו מספר שולחנות בהם ישבו זוגות. אף אחת מהגברות לא נראתה כמוני. דמו יותר לנשות הקולונלים. הנחתי שבודאי יש להן לא מעט דברי גנאי לומר עלי. אם שמו לב בכלל לקיומי. משכתי את החצאית למטה באי נוחות. כל הזמן היא עלתה עד התחתונים כמעט. גזרה מחורבנת כהוגן. בשאר השולחנות ישבו חבורות גדולות וקטנות של קצינים ואזרחים בריטים. שיחתו של מיסטר סעיד עניינה אותי. הוא הניח לי לדבר על עצמי לא מעט. שאל שאלות. התחלתי לחוש יותר בנוח. המלצר הציב כן ליד שולחננו ובו דלי מתכת מלא קרח ובתוכו השמפן. הוא פתח אותו ברוב טקס ומזג לכוסותינו. הכוסות, ממש כמו בסרטים, נראו כצלחות לפתן שטוחות. המשקה עצמו היה טעים משחשבתי. איני שותה בדרך כלל משקאות אלכוהוליים. מלצר אחר הושיט לי את התפריט שנראה כספר כרוך בעור. שמות המנות היו כתובים בצרפתית ולא היו מחירים כלל. איני קוראת צרפתית. לגמתי עוד מהשמפן. מיסטר סעיד נרכן כלפי.
"את אוהבת בשר, דולי?" הוא שאל. "זו הספציאליטה דה לה מאזון." המבטא הצרפתי שלו נשמע מושלם. כמו האנגלי. הוא בטח למד באנגליה. שמעתי שרבים מהם לומדים באנגליה. מהעשירים שבהם. השבתי בחיוב. אני אוהבת בשר צלוי. בפעמים הלא רבות בהן זכיתי לטעום אותו. לאחרונה במסיבת הבר-בי-קיו של הטייסים האמריקאיים. הלכתי עם הורי. "רוסטביף עם יורקשייר פודינג." אמר מיסטר סעיד למלצר. "לשניים."
"מנות ראשונות," השתחווה המלצר, "מהעגלה?" מיסטר סעיד הנהן, ולשולחן הגיעה עגלה עמוסה מנות ראשונות קרות, שונות ומשונות. הנחתי לו להגיש לי מהן, ואכלתי בתאבון מפתיע. המשכנו לפטפט ולשתות את השמפן שאזל במהרה. עם הבשר שתינו יין אחר. הוא המשיך לשאול על חיי. סיפרתי לו אנקדוטות. הוא צחק. כעת גם הציץ בי מדי פעם. לא באופן בוטה מדי. הרגשתי בטוב, חייבת להודות. הפריעו לי רק מבטיו הבלתי פוסקים של גבר שישב עם כמה קצינים בשולחן סמוך, וצחק בקול רם. הכרתי אותו. הוא היה בריון מגודל. שוטר, אני חושבת. היו לו פנים אדומות כעגבניה. ראיתי אותו פעם עוצר אדם בבית קפה ומכה אותו. הוא המשיך להסתכל עלי. כשהגענו לקינוחים הוא קם, מתנדנד, והתיישב בלי הזמנה ליד השולחן.
"ובכן, סמיר." פנה בגסות למיסטר סעיד בשמו הפרטי. "שוב מסתובב פה אצלנו?"
מיסטר סעיד קפא כולו. "כבר הורו לך מפורשות לא להטריד אותי." אמר לאנגלי. זה הנהן בראשו.
"אמרו לי. ואני לא מטריד. רק רציתי לשאול מה אתה עושה פה. גם אם אקבל פקודה בכתב מבית הלורדים, סמיר, אני אתעניין כשאראה אחד כמוך מסתובב בין הקצינים." הוא היה שיכור לגמרי. "עם בחורה כל כך יפה. איך קוראים לך, בייבי?"
"דל... דולי." עניתי בנימוס. מיסטר סעיד צחק בביטול. אבל ראיתי שזה מטריד אותו. הוא החוויר קצת במצח ורצה להגיד משהו, אבל אז נכנס המשופם מהדלפק למעלה ולחש באוזנו ארוכות, נרגש מאוד.
"דולי," אמר לי, "עלי לקבל שיחת טלפון. אחזור מייד." הוא לא העיף מבט נוסף באנגלי. פשוט קם והלך. האנגלי התיישב במקומו וחייך אלי.
"אני מכיר אותך. דל..דולי." לעג לי. "את מירושלים." הנהנתי. לא ידעתי מה לעשות. "סטודנטית. לא מתלבשת ככה בדרך כלל. משטרת הבטחון." הוא הוסיף, בתור הסבר, מצביע על עצמו. "אנחנו מתעניינים בבחורות כמוך. יותר ממובן אחד." הוא צחק. היד שלו היתה על הברך שלי. לא האמנתי. "תקומי." אמר פתאום. לא זזתי. "לא מאמינה לי?" הוא שלף בשמאלו תעודה מרשימה ביותר. בימינו צבט לי חזק בירך. זה כאב אבל לא העזתי להשמיע הגה. מישהו התחיל לנגן בפסנתר הלבן שליד הכניסה. "קומי." אמר לי השוטר. קמתי. "בואי." באתי. הוא לקח אותי לאחורי המסעדה, ומשם למסדרון שלא נועד לאורחים. היה שם ריח לא נעים. הגענו למגרעת בקיר, חשוכה. הוא הצמיד אותי שם. ידעתי שזה הולך לקרות. "את תתני כמו ילדה טובה." הוא הסביר לי, "כי אם לא אני אשים עלייך אזיקים ואקח אותך איתנו. מה ציפור קטנה כמוך עושה עם בן זונה כמו מיסטר סעיד? מיסטר סעיד ילך אבל את תשארי לעבוד בירושלים. וגם אני נשאר לעבוד פה. אולי את טרוריסטית קטנה?" הוא נגע בי בכל מקום. למעלה ולמטה.
"אני לא... עובדת!" זרקתי לו, "תוריד את הידים!"
"ההזדמנות," הוא הרים לי את השמלה והעלה אותי קצת. והתחיל להתעסק במכנסיים שלו. "לא דופקת פעמיים בדלת." עצמתי עיניים בייאוש. אולי, אם זה יגמר מהר, אני אוכל להגיד למיסטר סעיד שהייתי בשירותים... הוא הרים אותי ממש עכשיו, מצמיד אותי לקיר כהוגן. בעד זה החזקתי אותו בכתפיים לא ליפול. הוא צחק עלי ואמר שהציפור הקטנה אוהבת את זה. הוא אמר שעם כל "הבנות החדשות שמגיעות העירה" הוא מסתדר טוב מאוד. קיוויתי שזה יהיה מהר. פתאום ראיתי מאחוריו את המלצר ששירת אותנו קודם. הוא הסתובב בשקט גמור ויצא. גם הוא היה ערבי. כמו מיסטר סעיד שהופיע מאחוריו והניח אצבע על הפה שלא אוציא הגה. שתקתי. היה לו ביד משהו שנראה כמו צינור קצר מעור. אלה, הבנתי כשהניף אותה והטיח בגולגולת של האנגלי. נפלנו ביחד, אבל מיסטר סעיד הכניס את היד עם האלה מתחת בית שחי אחד שלי ואת השניה בשני והרים אותי. הסתכלתי עליו המומה לגמרי. הוא הזיז אותי ופתח דלת של ארון מטאטאים. עם הרגל הוא גילגל פנימה את השוטר שגנח והתפתל. כמו נמלה שדרכו עליה. הוא סגר את הארון ואמר לי "בואי." הערצתי אותו.
"אתה לא..." צפצפתי, "אתה לא פוחד שידעו שזה אתה עשית?"
הוא חייך ומשך בכתפיים, מסדר את המקטורן במקום ומוביל אותי למעלית. הערצתי אותו, באמת. חייבת לומר. הקלה עצומה. לא ידעתי שערבים יכולים להתנהג ככה. כבר ראיתי את האנגלי המנוול הזה אונס אותי שם במסדרון של המטבח. אנשים לא כיבדו אותי בכלל, שמתי לב. כל מי שרק יכול. אמא שלי ידעה מה היא אומרת. איך להתלבש. איך להתאפר. ראיתי את עצמי בראי בכניסה למסעדה. השרשרת האדומה על המחשוף והשפתון האדום שתיקנתי. לא נראיתי כמו ילדה טובה בכלל. לא הייתי ילדה טובה בכלל. נכון שזה בסדר וכמו להיות חיילת. אבל לא הייתי ילדה טובה בכלל. רק כשנכנסנו למעלית והוא לחץ על כפתור הקומה השישית, הבנתי שאנחנו הולכים לחדר. גוש גדול התקבץ לי בבטן. הסתכלתי בו. הוא חייך אלי. אני יודעת שהיתה לי הבעה מטופשת. הלב דפק כמו תותח.
יצאנו מהמעלית והלכנו שמאלה. הוא פתח דלת. החדר היה גדול מאוד. גדול יותר מהסלון בבית של ההורים שלי בתל אביב. עמדה מיטה מאוד מפוארת שמשכה את תשומת הלב מייד. היא לא היתה מכוסה והסדינים היו לבנים. היו שישה כרים. עמדה בחדר גם ספה, ומכשיר רדיו גדול. ליד המיטה היה טלפון, ואחד נוסף על שולחן הכתיבה. מיסטר סעיד פתח את הדלת של המרפסת. מאז שנכנסנו למעלית הוא לא אמר שום דבר. לא ירד לו החיוך הקטן מהפרצוף מאז שהוא הרביץ לבריטי. עכשיו הוא כן הסתכל עלי. מצאתי את עצמי תוהה אם במקרה שלא היה מספיק לעצור מה שקרה והשוטר היה מצליח לדפוק אותי, הוא היה לוקח אותי לחדר. בטח לא. הצטערתי שהחזה שלי לא קצת יותר עומד. הוא עומד יפה לגודל שלו. אני יודעת. אבל הצטערתי. המרפסת היתה משהו שקשה לתאר. היה מעקה מאבן. הגן והבריכה למטה היו מוארים, ואנשים טיילו שם. לרובם היו כובעי קצינים. הירח זרח בינתיים. גדול וצהוב. הוא האיר את החומות. זה היה הנוף הכי יפה שראיתי בחיים, אני חושבת. הוא נשען עם הגב על המעקה וחייך אלי. חייכתי חזרה. הייתי כל כך עצבנית והיתה לי תחושה מוזרה. לא ידעתי בכלל מה זה. כמו כאב עמום בכל הגוף. חשבתי שעכשיו מתגלה הפרצוף האמיתי שלו. שכל הפטפוטים המקסימים למטה היו כי זה היה למטה. ליד כולם. עכשיו אנחנו לבד. הוא משך אותי אליו מהשוליים של השמלה. הושיט יד ומשך. באתי. הוא הכניס יד מתחת. קפצתי. "לא כאן!" לחשתי לו. היינו בחוץ. עדיין יכולתי לראות את הקצינים מטיילים ליד הבריכה. היה לו החיוך הקטן הזה. ואז הוא פתאום פתח את הפה ודיבר בעברית.
"תסתמי את הפה שלך." האנגלית שלו היתה מושלמת. אמרתי מקודם. אבל בעברית היה מבטא ערבי חזק. פתאום הבנתי עם מי אני נמצאת. אני מבית קצת רביזיוניסטי. לא חס וחלילה כאלה של הארגון. אבל בכל זאת. ערבי. ומדבר אלי ככה. רציתי כבר להגיד לו מה אני חושבת עליו. אבל אז נזכרתי איפה אני. הוא לא הוציא את היד. לחצתי את הירכיים אחת לשניה בכל הכוח אבל זה לא עזר. הוא היה נורא חזק והצליח להגיע לתחתונים. הוא תפס אותם מלמטה, במפשעה ומשך ממש חזק. אם הוא לא היה מחזיק אותי הייתי נופלת. הוא משך שוב וקרע אותם לגמרי. ואז זרק אותם למטה מהמרפסת. הם נפלו על עץ. הסתכלתי עליהם המומה ואז עליו. ראיתי בעיניים שלו משהו שלא ראיתי אף פעם בעיניים של גבר. כשהוא החזיר את היד כבר לא התנגדתי יותר. נתתי לו. נזכרתי באנה. פתחתי רגליים בשבילו קצת. כשהוא נגע הוא צחק. "רטובה," הוא אמר. לא עניתי. הוא מילמל משהו. נזכרתי בנהג ולא הבנתי למה, עד שהבנתי. גם הוא קרא לי שרמוטה. אני חושבת שזה זונה או משהו בערבית. גם עם הפרופסור נרטבתי. שלא לדבר עם הסוטות. אבל איתו הייתי הרבה יותר. בטוח שיש לי כתם על החצאית. איזו זונה אני. הוא הכניס לי אצבע. בהתחלה זה היה טיפה קשה, אבל אז ממש לא. איזו זונה אני. היה לו כל כך קל איתי. אבל אני לא עושה את זה להנאתי, נאחזתי במחשבה. חיילת בעורף האוייב. במרפסת האוייב. והוא אפילו לא האוייב. מצד אחד הוא היה מקסים ושמר עלי. מצד שני ראו עליו שלא אכפת לו ממני במיל. תמיד היו מדברים על לתת עם רגש או לתת סתם, בלי רגש. כאן היה רגש. הוא לא היה אדיש בכלל. אבל לא הרגש שאני מכירה. וגם אצלי היו את הרגשות האלה וגם הרגשות בגוף. לא הבנתי שום דבר. הבריכה היתה מוארת מבפנים. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. הסתכלתי לתוכה והוא התעסק לי עם החזיה. הוציא לי אותם החוצה. המחשוף היה תפור באמצע והוא קרע גם שם. הוא נהם. אין מילה אחרת. נהם בשקט כמו זאב. ראו עליו שהוא אוהב מאוד לקרוע ממני את הבגדים. מה אני אלבש מחר? אני אדאג לזה מחר. כמעט כל החזה היה בחוץ. ראו את הפטמות. הוא דחף אותי אל המעקה. נאבקתי בו אבל לא היה טעם. הוא השעין אותי רחוק קדימה. החזיק אותי טוב מאחורה, והחזקתי בעצמי במעקה. אין לי פחד גבהים, אבל בכל זאת. שש קומות. ולא יכולתי לסדר את המחשוף כי החזקתי במעקה. השדיים שלי היו ממש בחוץ. הוא הרים לי את החצאית ונגע בי מאחורה. טיפטפתי לו לתוך היד, חייבת להודות. הוא הכניס שתי אצבעות ביחד חזק. צעקתי קצת. מישהו שטייל למטה הרים את הראש ונופף לי. נופפתי חזרה, בקושי מצליחה להחזיק מעמד. הוא כנראה לא ראה את המצב של הבגדים שלי. בכל זאת עמדתי די בחושך. אבל אולי הוא סתם חצי עיוור. יותר טוב שתסתמי את הפה, אמרתי לעצמי. איזו זונה אני! חשבתי שוב, כשהוא שיחק לי שם. הוא בכלל לא היה עדין. קצת כן עדין וקצת לא בעצם. קצת מלטף וקצת צובט. ואפילו חובט טיפ טיפה. טופח. הגבתי כל כך חזק. כל כך כל כך חזק. אני כזאת זונה ושרמוטה. אם הם היו רואים אותי, אנה והפרופסור. הם היו עושים אותי הזונה הרשמית של ההגנה. הזונה הרביזיוניסטית הרשמית של ההגנה. הזונה תנובה הג'ינג'ית. התחלתי לרעוד שוב כמו אצל קריסטין. זה קורה לי לפעמים. זה קרה לי במכולת. הוא היה מתחכך בי ונתתי לו ואז הוא לקח אותי למחסן ונתן לי שמנת ונתתי לו לגעת ובפעם הבאה הוא כבר דפק אותי כי אני רעדתי כל כך שהוא נגע בי ככה ולא יכולתי לעשות כלום. אני כזאת זונה. ידעתי טוב מאוד עכשיו מה היו הרגשות וההרגשות מקודם. עכשיו הבנתי טוב מאוד. גם מיסטר סעיד הבין טוב מאוד.
"למדת להיות בשקט, דולי? שלא יראו האנגלים איזו שרמוטה את?" הוא הכניס לי שוב את השתי אצבעות. הפעם לא פציתי פה. "כל הכבוד. כל הכבוד. רוצים לעבוד איתך. רוצים שתעבדי. ככה אמרו לי." הוא צחק. "נכון?"
לא ידעתי מה אפשר להגיד לו ומה אסור. "אני לא יודעת..." ייבבתי. הוא נגע לי כל הזמן למטה. זה לא שלא נגעו לי שם. נגעו לי. אבל תמיד רק לכמה רגעים. רק עד שנשברתי ונתתי להם. ואז הם רצו שאתמסר לגמרי. אבל הוא החזיק אותי שם עוד ועוד. ממש מולי עמדו לדבר קצין צעיר והבחורה שלו. הם היו רחוקים ממני, בצד השני של הבריכה. אבל ראיתי אותם טוב מאוד. הוא חיזר אחריה. היא צחקה. היא היתה ליידי. צעירה, בגילי. אולי צעירה ממני אפילו. אבל כבר ליידי ממש. לבושה היטב. חובשת כובע. הוא הניח יד קלילה על מותנה והיא הניחה לו. מיסטר סעיד הכניס לי שתי אצבעות שוב. יותר חזק הפעם. ואני הנחתי לו. נשכתי שפתיים. לא פלטתי צליל. התאפקתי בכל כוחי. ידעתי שאם אני אצעק אני אגמור. לא רציתי שהוא ידע מה הוא עשה לי. לא רציתי שהעלמה שמולי תדע. לא רציתי שכל האנשים שם ידעו. אבל הכי לא רציתי שהוא ידע. אבל הוא ידע. הוא כל הזמן לחש לי באוזן בערבית. לא היה לי מושג מה הוא אומר. בטח לא יום הולדת שמח. הוא קרע ממני את כל החלק העליון. את החזיה הוא פתח. הכל נפל ממני. נשארתי בנעליים וגרביים וחגורת ביריות. הוא מיזמז אותי בכל הגוף. לא דיבר. רק נגע. לא יכולתי לדבר בכלל מרוב שנשמתי. מטוס הרעיש בשמיים. ואז שוב, הרבה יותר נמוך. מולנו, במורד הר ציון, נדלקו בקול נפץ שני פרוז'קטורים ענקיים שלא ראיתי כמותם מעודי. הקצינים בגינה צעקו משהו. למיסטר סעיד זה לא שינה שום דבר. הוא המשיך לגעת בי כמו קודם. הפרוז'קטורים סרקו את השמיים מצד לצד. מחפשים את המטוס שהמשיך להרעיש ואז מוצאים אותו. ידעתי שיש שם תותחים נגד אווירונים. בן דודי מהקיבוץ שירת שם פעם, לפני שנשלח למצרים. חשתי בבד מכנסיו של מיסטר סעיד נלחץ לאחורי. עמד לו. הרגשתי את זה. הסתכלתי בשמיים. כמו ניתוק. עדיין לא יכולתי לדבר. התנשפתי כמו טובעת. הוא מעך אותי בכל מקום ונלחץ אלי. ובכל זאת הייתי מרותקת. האור הצטלב על המטוס. ידעתי שעכשיו הם יירו בו. אבל הוא נופף בכנפיו והדליק את אורותיו. ככל הנראה מטוס משלנו שטעה בדרכו, חשבתי. אחד הפרוז'קטורים כבה. מיסטר סעיד העביר את היד וליטף אותי מלפנים. בכפתור הקטן שלי. התפתלתי כמטורפת. פתאום התעוורתי, לא ראיתי דבר. הפרוז'קטור, אולי בטעות או כתעלול של מפעיליו, האיר את המלון. המטוס צלל בפניה והקים רעש מחריד. מיסטר סעיד בחר ברגע הזה לחדור לתוכי מאחור, לאט ובהתמדה, עד שירכיו נלחצו לישבן שלי. היד שלו עדיין היתה עלי מלפנים, מחזיקה בירך ומשחקת בדגדגן. איבדתי כל שליטה עצמית. האור האדיר סינוור אותי דרך העיניים העצומות. העולם היה אדום, ומיסטר סעיד בעל אותי בכוח. באלימות. אף פעם לא עשו לי את זה ככה. אף פעם לא כמו לילדה רעה. אני תמיד הייתי ילדה טובה. נראיתי ילדה טובה. תנובה הג'ינג'ית. הוא דפק אותי ברעש ובאור ואז שניהם נעלמו. פקחתי עיניים ולא ראיתי כלום חוץ מנקודות שחורות ואדומות מסתחררות. אבל שמעתי את האנשים מהגינה למטה צועקים. הם ראו אותי נדפקת, אני ידעתי את זה. הם ראו אותי תלויה מעל למעקה ונדפקת כמו זונה. התביישתי נורא. אף פעם בחיים לא הייתי כל כך חמה. הוא הכניס אותי לחדר. הטלפון צילצל.
"הלו?" הוא אמר. "כן, כן. אני יודע. אני מתנצל. האור נדלק פתאום. לא, בודאי שלא. לא. תודה רבה. לילה טוב." הוא פנה אלי וצחק. "ביקשו שאפסיק לזיין את השרמוטות שלי במרפסת." אמר לי בעברית, עם המבטא הזה שלו. עדיין לא ראיתי כמעט שום דבר. את המיטה כן ראיתי.
"איך עשית לי..." ייבבתי בטון בכייני, ואז נזכרתי איפה אני. ומה אני צריכה לעשות. והפסקתי בבת אחת. הכרחתי את עצמי לחייך. רעדתי כולי. "אני יכולה...?" הצבעתי על המיטה.
"רוצה ללכת למיטה?"
"כן."
"שאני אנייק אותך עוד קצת?" הוא צחק.
"כן." עניתי. מה יכולתי לענות? חוץ מזה, זה באמת מה שרציתי. אני לא ילדה טובה בכלל. כל כך רציתי את זה. אני לא יכולה לתאר בכלל. הכי בעולם. הוא הנהן. הלכתי והתיישבתי על המיטה. רציתי לשכב אבל זה נראה לי נורא זנותי. אז ישבתי. הוא בא מולי. הזין שלו היה גדול. הוא אסף את השערות שלי ביד. לאט ובקפדנות. עושה לי קוקו מאחורי הראש. זה הרגיש נחמד. ואז הוא החזיק את הזין שלו ביד השניה. מהבסיס. והאכיל אותי. אני יודעת שזה נשמע תמים אבל אני בקושי ידעתי שעושים את זה בכלל. לא נכון. אני כן ידעתי. אבל אף פעם לא תיארתי לי. באמת. ממש נדהמתי. הוא האכיל אותי כמו ילדה רעה ואני אכלתי. מצצתי לו כמו הזונות של החיילים שהיינו מציצות בתל אביב ורואות אותן בחצרות. על הברכיים. אני ישבתי על המיטה ולא הייתי על הברכיים. הזין שלו היה בפה שלי עמוק. יד אחת בשערות. השניה בחזה. התחלתי להרגיש דברים. לא ידעתי שמרגישים כאלה דברים. הוא הרגיש. הכל הוא מרגיש. הוא צחק עלי שוב. מצצתי לו עמוק עד שנחנקתי. הוא היה מכניס לי, ואני מכניסה עוד יותר. רציתי אותו כל הדרך. עד הסוף. לא הצלחתי. הוא מעך אותי בחזה חזק מאוד. התחלתי ללטף את עצמי בין הרגליים. חשבתי שהוא לא ישים לב. אבל ידעתי שהוא ישים לב. הוא שם לב. הוא אמר לי לשכב על המיטה. שכבתי. הוא בא מעלי.
"אני רוצה ממך אהבה." הוא אמר לי. נדהמתי. אהבה? לא לזה ציפיתי, חייבת לומר. אבל אז הוא צבט לי בפטמות חזק, בשתי הידיים. עד שירדו לי דמעות. הוא עמד על הברכיים בין הרגליים שלי שפתחתי בשבילו. "תכניסי אותו." הוא אמר. הושטתי יד למטה והכנסתי אותו שוב פנימה. הוא נכנס לאט לאט עד הסוף, כמו בפעם הראשונה. ואז יצא לאט לאט עד הסוף. ואז נכנס בבת אחת בכל הכוח. יצא ממני כל האוויר. "של מי את עכשיו?" הוא שאל.
"אני?" עניתי בטיפשות. הכלי שלו יצא ממני לאט לאט. וחזר בחבטה אדירה.
"איך קוראים לך?"
"דליה. דולי. דולי. קוראים לי דולי." יוצא לאט. נכנס בכל הכוח. "אהה!" גנחתי.
"דליה. שם יפה יש לך. שרמוטה." הוא אמר ונצמד אלי. חיבקתי אותו והוא נהם בהנאה. אולי לזה הוא מתכוון באהבה. הוא יצא ונכנס מתוכי שוב ושוב. מצאתי את עצמי בתוך שניות על סף אורגזמה. הוא הרגיש. "את רוצה שאני אגמור פה?" הוא שאל, מצביע לי על הבטן. "או שאת רוצה שאני אגמור פה?" והכניס לי אצבע לפה. נבהלתי וכמעט התבלבלתי לגמרי. הוא יצא לאט. נכנס הכי חזק שרק אפשר. "אהה!!" גנחתי שוב.
"כאן..." לחשתי לו, מראה על הבטן, ולעודד אותו גם על החזה. בפה שלי? בתוך הפה?
"כאן גומרים לחברה," הוא לימד אותי, נושם לי על הפנים ודופק אותי כל הזמן בלי להפסיק, מצביע על הבטן. "כאן גומרים לאשתך." והוא נגע לי בכוס. "וכאן גומרים לשרמוטות כמוך." הכניס לי אצבע לפה. מצצתי אותה בלי לחשוב על זה בכלל והוא היה מרוצה.
"לא!" אמרתי כשהוא הוציא אותה, פוחדת שהוא הבין שאני רוצה את זה בפה. הוא צחק.
"את תקבלי מאה פעם." יוצא לאט. נכנס בכל הכוח. "ואת תספרי כל פעם. אם לא תגמרי אני אעשה לך פה," הוא הצביע על הבטן. "אם תגמרי כמו שרמוטה את תאכלי את זה. עשינו עסק?" יוצא לאט. נכנס בום. צעקתי.
"כן. בסדר."
"אם את לא סופרת תקבלי פה." הוא אמר ברצינות, מכניס לי שוב אצבע בפה. "תספרי."
"אחת," ספרתי. יוצא לאט, נכנס הכי חזק. "שתים. שלוש. ארבע." הוא המשיך לדפוק אותי בכל הכוח. אני המשכתי לספור. "עשרים ושלוש. אני לא יכולה. עשרים ו...ארבע! בבקשה תפסיק. אדון סעיד. אני לא יכולה. אני לא יכולה. עשרים וחמש! שש! עשרים ושבע! עשרים ושמונה! עשרים ו... אאאאהההה, אני לא יכולה לא יכולה אדון סעיד! בבקשה! בבקשה ממך! כן! כן! כן!" לא ידעתי מה אני מדברת ומה אני עושה. הוא המשיך לזיין אותי, הרבה יותר מהר מקודם. המשכתי והמשכתי לגמור ולרעוד. זה היה פי מליון יותר חזק מעם הסוטות המחורבנות האלה. זה היה הכי חזק שהיה לי בחיים. ידעתי שהוא יגמור לי בפה ולא היה אכפת לי. ידעתי שאני אשה כמו שאנה אמרה. אשה שיודעת לקבל מגבר מה שהיא רוצה. שלא צריכה לפחד מאף אחד. הוא דפק אותי כהוגן עוד ועוד ואני פשוט צפתי שם על הסדין הרטוב ולא היה אכפת לי משום דבר, אפילו לא כשהוא באמת עלה עלי למעלה ורכב לי על הפנים והכניס לי עמוק בפה וגמר וגמר, השתעלתי וירקתי ובלעתי, אבל לא איבדתי את העשתונות. ליקקתי ונישקתי אותו עוד ועוד, עד שהוא כבר לא רצה יותר. ואז נרדמנו.
*
בבוקר ירדתי למטה. היו בארון בגדים אחרים. הם דאגו לזה. עדיין נראיתי קצת פרוצה, אבל לא כמו אתמול בערב. הוא כבר לא היה בחדר. מול הדלת חיכתה המכונית. נכנסתי פנימה והתיישבתי. יצאנו לרחוב יוליאן, ובמורד הרחוב ראיתי את אנה, נשענת על עץ ומחכה. שמחתי כל כך. הנהג הפנה את הראש, ראה אותי מחייכת ואמר, "נו שרמוטה? נהנית?"
"תסתום את הפה המלוכלך שלך," עניתי לו בלי לחשוב, "ותנהג." הראש שלו עף הצידה כאילו נתתי לו סטירה, והוא עשה פרצוף כאילו בא לו להגיד לי עוד משהו, אבל אז נכנע ונסע, עוצר ליד אנה. היא נכנסה פנימה והסתכלה בנו.
"קרה משהו?"
"שום דבר." חייכתי אליה. "הכל בסדר."
היא נעצה מבט קר בנהג, כשוקלת בדעתה, ואז חייכה אלי את החיוך הנהדר שלה. "הכל היה בסדר?"
"יוצא מן הכלל." עניתי, מחייכת חזרה באושר. "פשוט מושלם."
תגובות מישראבלוג (לשלושת החלקים שפורסמו במקור)
דולורס הייז , 21:37 13/6/2005:
סווידרי, יפה לראות איך מפעם לפעם חוטא בהפקות מקור.
סווידרי, יפה לראות איך מפעם לפעם חוטא בהפקות מקור.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 21:58 13/6/2005:
דולורס חלום, בכבודה ובעצמה. הפקות מקור? moi? זה תרגום מעברית!
דולורס חלום, בכבודה ובעצמה. הפקות מקור? moi? זה תרגום מעברית!
דולורס הייז , 22:57 13/6/2005:
לא, לא, אנחנו לא מכירים. ניק רנדומלי.
"פרפי את חולצתך" ראוי להיכנס לפנתיאון המשפטים המחרמנים :-)
לא, לא, אנחנו לא מכירים. ניק רנדומלי.
"פרפי את חולצתך" ראוי להיכנס לפנתיאון המשפטים המחרמנים :-)
גורע , 10:04 14/6/2005:
שאלה מעניינת אם לפרוף הוא button או unbutton.
לפי המילון מדובר במשמעות הראשונה, אף על פי שמתבקש שהמילה תשמש בשני המובנים.
שאלה מעניינת אם לפרוף הוא button או unbutton.
לפי המילון מדובר במשמעות הראשונה, אף על פי שמתבקש שהמילה תשמש בשני המובנים.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 12:18 14/6/2005:
מאוד מפתיע, אכן - אני תמיד חשבתי שלסגור את הכפתורים זה "לרכוס" ולפתוח אותם "לפרוף" - אבל בבילון באמת חושב אחרת, וכמוהו חושב, כך נראה, גם הנשר הגדול:
"בגד צמר שנפרםמותר לפרוף אותו בחוט פשתן, וקושר; אבל לא יתפור." (משנה תורה להרמב"ם, זרעים, כלאיים, ח’ י’)
באמת מוזר, אך בכל מקרה, פרופ’ קלוזרשטיין ציווה על דליה לפתוח את כפתוריה, כמובן, ולא פאקינג לרכוס אותם. המ.
מאוד מפתיע, אכן - אני תמיד חשבתי שלסגור את הכפתורים זה "לרכוס" ולפתוח אותם "לפרוף" - אבל בבילון באמת חושב אחרת, וכמוהו חושב, כך נראה, גם הנשר הגדול:
"בגד צמר שנפרםמותר לפרוף אותו בחוט פשתן, וקושר; אבל לא יתפור." (משנה תורה להרמב"ם, זרעים, כלאיים, ח’ י’)
באמת מוזר, אך בכל מקרה, פרופ’ קלוזרשטיין ציווה על דליה לפתוח את כפתוריה, כמובן, ולא פאקינג לרכוס אותם. המ.
גורע , 12:38 14/6/2005:
אולי להתיר את כפתורי חולצתה?
יש משהו בשיטה הלטינית של שירשור מלים :)
אולי להתיר את כפתורי חולצתה?
יש משהו בשיטה הלטינית של שירשור מלים :)
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 21:08 14/6/2005:
להתיר בהחלט אפשר, אבל הבעיה היא בציווי - "התירי את כפתורייך" נשמע מעט מוזר, אתה חייב להודות.
להתיר בהחלט אפשר, אבל הבעיה היא בציווי - "התירי את כפתורייך" נשמע מעט מוזר, אתה חייב להודות.
גורע , 08:10 15/6/2005:
"התירי נא את קישורי חולצתך דולי קטנה..."
דווקא נשמע בסדר...
"התירי נא את קישורי חולצתך דולי קטנה..."
דווקא נשמע בסדר...
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 02:17 16/6/2005:
איכשהו לא נשמע פרופסור מנדטורי נוסח הרבסט, אתה יודע. (-: מעט מליצי מדי, בכ"ז.
איכשהו לא נשמע פרופסור מנדטורי נוסח הרבסט, אתה יודע. (-: מעט מליצי מדי, בכ"ז.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 12:14 14/6/2005:
אה, לא חשבתי כלל שאנחנו מכירים, מיס הייז, אבל ה.ה. מכנה אותך דולורס חלום בספר ממנו שאבת את כינוייך הערפילי - והלכתי בעקבות עיניו המהפנטות מבעד למסיכה הקלושה. וגם אני אוהב את הציווי "פרפי" (ומחפש עדיין שימוש יאות לאחיו, "פרמי")
אה, לא חשבתי כלל שאנחנו מכירים, מיס הייז, אבל ה.ה. מכנה אותך דולורס חלום בספר ממנו שאבת את כינוייך הערפילי - והלכתי בעקבות עיניו המהפנטות מבעד למסיכה הקלושה. וגם אני אוהב את הציווי "פרפי" (ומחפש עדיין שימוש יאות לאחיו, "פרמי")
Noki noki124@yahoo.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=83646) , 01:11 16/6/2005:
מחייכת חיוך רחב כל כך:)
אהבתי עד מאוד מאוד..
מחייכת חיוך רחב כל כך:)
אהבתי עד מאוד מאוד..
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 11:02 16/6/2005:
רב תודות
רב תודות
איקס. daniel9@coolmail.co.il (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=106751) , 03:34 16/6/2005:
אוה, סוף סוף יכולה להתנער מהכינוי החסוי "דורה" ולחשוף בפנייך אותי ואת הבלוג החדש שלי בהשראתך ועוד כמה טובים כמוך בבית החמים והסקסי שלנו. : )
נעים מאד!
סוודירי, כמתענגת על כל תרגום מקצועי שלך, הפעם יותר מידי מסביב ופחות מידי סקס. עשה לי קצת כאב ראש.
ממתינה לסיפור הבא [שבטח יגיע עוד זמן רב, לצערי] בציפייה,
איקס.
אוה, סוף סוף יכולה להתנער מהכינוי החסוי "דורה" ולחשוף בפנייך אותי ואת הבלוג החדש שלי בהשראתך ועוד כמה טובים כמוך בבית החמים והסקסי שלנו. : )
נעים מאד!
סוודירי, כמתענגת על כל תרגום מקצועי שלך, הפעם יותר מידי מסביב ופחות מידי סקס. עשה לי קצת כאב ראש.
ממתינה לסיפור הבא [שבטח יגיע עוד זמן רב, לצערי] בציפייה,
איקס.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 11:08 16/6/2005:
אוה, דורה, בהחלט. נעים לראותך מנוערת מחסיונך, ובאופן כה מלבב, גם.
לגבי הסיפור, ובכן, זה פרק ראשון שרובו פתיחה המייצרת, איך לומר, מסגרת לאירועים פרוצים בהרבה. אני מעז לומר שיתכן שאת שני החלקים הבאים (שהראשון שבהם יעלה, יש לקוות, במהלך סופהשבוע), את עשויה לאהוב יותר.
אוה, דורה, בהחלט. נעים לראותך מנוערת מחסיונך, ובאופן כה מלבב, גם.
לגבי הסיפור, ובכן, זה פרק ראשון שרובו פתיחה המייצרת, איך לומר, מסגרת לאירועים פרוצים בהרבה. אני מעז לומר שיתכן שאת שני החלקים הבאים (שהראשון שבהם יעלה, יש לקוות, במהלך סופהשבוע), את עשויה לאהוב יותר.
איקס. daniel9@nana.co.il (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=106751) , 16:26 16/6/2005:
ובכן, אני נוטה לסמוך עליך בתקווה שאתה זוכר היטב את סגנון התרגומים שאני אוהבת.
האם אני צודקת? ; )
ובכן, אני נוטה לסמוך עליך בתקווה שאתה זוכר היטב את סגנון התרגומים שאני אוהבת.
האם אני צודקת? ; )
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 19:17 16/6/2005:
ובכן, אני בהחלט זוכר היטב, ולזאת כיוונתי - מאידך גיסא, תמיד ניתן לטעות בהערכת טעמים, ובודאי בתחום הפרוץ והמופקר בו אנו משוטטים, את יודעת.
ובכן, אני בהחלט זוכר היטב, ולזאת כיוונתי - מאידך גיסא, תמיד ניתן לטעות בהערכת טעמים, ובודאי בתחום הפרוץ והמופקר בו אנו משוטטים, את יודעת.
איקס. daniel9@nana.co.il (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=106751) , 21:01 16/6/2005:
תמיד ידעת מה אתה עושה, בזה אין לי [ולא היו אף פעם] ספקות. ; )
מצפה ממך לקטעים נוספים מסוג זה.
המשך ערב נעים.
תמיד ידעת מה אתה עושה, בזה אין לי [ולא היו אף פעם] ספקות. ; )
מצפה ממך לקטעים נוספים מסוג זה.
המשך ערב נעים.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 00:20 17/6/2005:
פוחדת לומר noalewin@yahoo.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=27838) , 16:40 18/6/2005:
וואי, זה ממש מגניב!
וואי, זה ממש מגניב!
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 16:53 18/6/2005:
תודה!
תודה!
פוחדת לומר noalewin@yahoo.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=27838) , 16:59 18/6/2005:
מעניין אותי לדעת אם הפסוק משיר השירים היה כל כך לוליטי גם במקור.
מעניין אותי לדעת אם הפסוק משיר השירים היה כל כך לוליטי גם במקור.
פוחדת לומר noalewin@yahoo.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=27838) , 17:32 18/6/2005:
לא, לא, התכוונתי, במקור הלועזי, ה"בין שדייך ילין, דולי", זה יצא מצוין בעברית ותהיתי אם זה מצטלצל גם במקור.
לא, לא, התכוונתי, במקור הלועזי, ה"בין שדייך ילין, דולי", זה יצא מצוין בעברית ותהיתי אם זה מצטלצל גם במקור.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 17:44 18/6/2005:
אמ, זה בעצם תרגום מעברית, למעשה.
אמ, זה בעצם תרגום מעברית, למעשה.
פוחדת לומר noalewin@yahoo.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=27838) , 17:49 18/6/2005:
אני לא חושבת שירדתי לסוף דעתך...
אני לא חושבת שירדתי לסוף דעתך...
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 18:11 18/6/2005:
איני משוכנע שיש לה סוף, בעצם - אך גם איני בטוח שלטקסט הזה יש מקור לועזי כלל ועיקר. (-: למעשה, התנהל דיונצ’יק בנושא בתגובות הראשונות לסיפור.
איני משוכנע שיש לה סוף, בעצם - אך גם איני בטוח שלטקסט הזה יש מקור לועזי כלל ועיקר. (-: למעשה, התנהל דיונצ’יק בנושא בתגובות הראשונות לסיפור.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 17:34 18/6/2005:
ודאי:
...נאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים, צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים... יג צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי, בֵּין שָׁדַי יָלִין.
והשולמית היתה בתולה:
ד,יב גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם... יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו. ה,א בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי... שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי...
וחרמנית:
ה,ב אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי... פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי—אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה... קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל...
ומגיבה טוב לגסויות:
...זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. ז,ט אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו; וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים.
והנה גם לינק, להגדיל תורה ולהאדירה: http://www.mechon-mamre.org/i/t/t30.htm
ודאי:
...נאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים, צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים... יג צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי, בֵּין שָׁדַי יָלִין.
והשולמית היתה בתולה:
ד,יב גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם... יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו. ה,א בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי... שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי...
וחרמנית:
ה,ב אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי... פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי—אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה... קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל...
ומגיבה טוב לגסויות:
...זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. ז,ט אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו; וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים.
והנה גם לינק, להגדיל תורה ולהאדירה: http://www.mechon-mamre.org/i/t/t30.htm
פוחדת לומר noalewin@yahoo.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=27838) , 17:38 18/6/2005:
אני חושבת שהגבתי לעצמי...
אני חושבת שהגבתי לעצמי...
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 17:44 18/6/2005:
לא, אני אשם - הלינק נחתך מהתגובה שכתבתי, אז מחקתי אותה והעליתי מתוקנת - ואת, בינתיים, הספקת להשיב תשובה.
לא, אני אשם - הלינק נחתך מהתגובה שכתבתי, אז מחקתי אותה והעליתי מתוקנת - ואת, בינתיים, הספקת להשיב תשובה.
smitten (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=129114) , 16:53 18/6/2005:
האהא. ענק.
האהא. ענק.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 16:54 18/6/2005:
(-: תודה רבה. החלק השני, אגב, יעלה ככל הנראה היום בערב/מחר.
(-: תודה רבה. החלק השני, אגב, יעלה ככל הנראה היום בערב/מחר.
פולי... pasadina@walla.co.il (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=39745) , 22:23 18/6/2005:
עכשיו יש לי תמונה של לסביות שמנות בראש... שאחת מהן במדים....
עכשיו יש לי תמונה של לסביות שמנות בראש... שאחת מהן במדים....
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 22:50 18/6/2005:
זו במדים לא שמנה, סתם ענקית (-: מצד שני, אבטיחך שבחלק השלישי של הסיפור כל הפעילות המינית סטרייטית למהדרין.
זו במדים לא שמנה, סתם ענקית (-: מצד שני, אבטיחך שבחלק השלישי של הסיפור כל הפעילות המינית סטרייטית למהדרין.
פולי... pasadina@walla.co.il (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=39745) , 23:07 18/6/2005:
אין לי בעיה עם פעילות מינית לסבית, דווקא ההפך, פשוט נתקעה לי תמונה של נשים לסביות שמנות, וזאת תמונה לא נחמדה.
ואני גם מנחשת שהקצינים שאיתם תשכה הג’ינג’ית לא יהיו נאים במיוחד ככה שפיצוי על עוגמת הנפש אני לא אקבל (:
אין לי בעיה עם פעילות מינית לסבית, דווקא ההפך, פשוט נתקעה לי תמונה של נשים לסביות שמנות, וזאת תמונה לא נחמדה.
ואני גם מנחשת שהקצינים שאיתם תשכה הג’ינג’ית לא יהיו נאים במיוחד ככה שפיצוי על עוגמת הנפש אני לא אקבל (:
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 01:48 19/6/2005:
הוא דוקא לא הולך להיות מכוער במודגש, כמדומני, אותו דייט של דולי הקטנטונת.
הוא דוקא לא הולך להיות מכוער במודגש, כמדומני, אותו דייט של דולי הקטנטונת.
פולי... pasadina@walla.co.il (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=39745) , 01:52 19/6/2005:
טוב אז אני אשב בשקט כמו ילדה טובה ואחכה להמשך הסיפור, ביינתים הוצאתי את הזוועות הנ"ל מראשי
טוב אז אני אשב בשקט כמו ילדה טובה ואחכה להמשך הסיפור, ביינתים הוצאתי את הזוועות הנ"ל מראשי
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 03:07 19/6/2005:
ממש כך.
ממש כך.
golum thanksgod@walla.co.il , 00:25 21/6/2005:
היא צודקת - זה היה מגעיל!
היא צודקת - זה היה מגעיל!
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 01:22 21/6/2005:
מה לעשות, חמדתי, לא כולם סטרייטים, ולא כל הלסביות כוסיות-על. (-:
מה לעשות, חמדתי, לא כולם סטרייטים, ולא כל הלסביות כוסיות-על. (-:
golum thanksgod@walla.co.il , 10:54 21/6/2005:
והידיעה הזו לא מפריעה לי להגעל:)
והידיעה הזו לא מפריעה לי להגעל:)
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 13:58 21/6/2005:
(-: לא עלה בדעתי אף לרגע להפריע לך, חלילה.
(-: לא עלה בדעתי אף לרגע להפריע לך, חלילה.
golum thanksgod@walla.co.il , 17:13 21/6/2005:
בן כמה אתה?
בן כמה אתה?
פולי pasadina@walla.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=39745) , 12:33 21/6/2005:
לא טענתי שזה היה מגעיל. פשוט בחורות גדולות וצבאיות זאת לא תמונה נחמדה
לא טענתי שזה היה מגעיל. פשוט בחורות גדולות וצבאיות זאת לא תמונה נחמדה
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 13:58 21/6/2005:
golum thanksgod@walla.co.il , 17:23 21/6/2005:
זה השתמע. אבל מה זה משנה? תמונה לא נחמדה או מגעילה - יש הבדל?:)
זה השתמע. אבל מה זה משנה? תמונה לא נחמדה או מגעילה - יש הבדל?:)
איקס. daniel9@nana.co.il (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=106751) , 13:27 20/6/2005:
סוודרי,
אילו רק היו אלה גברים...
לא נורא,
אני ממתינה בסבלנות לפרק הבא.
וכמובן, לתרגומים הקצרים יותר. : )
סוודרי,
אילו רק היו אלה גברים...
לא נורא,
אני ממתינה בסבלנות לפרק הבא.
וכמובן, לתרגומים הקצרים יותר. : )
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 14:28 20/6/2005:
מה לעשות (-: הפרק הבא והאחרון, כאמור, סטרייטי למהדרות מן המהדרות.
מה לעשות (-: הפרק הבא והאחרון, כאמור, סטרייטי למהדרות מן המהדרות.
יעל yaelhr@Walla.co.il (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=94801) , 13:43 21/6/2005:
וואו. באמת הצלחת לסחוף אותי.
מדהים.
אין ספק שאחזור לראות כבר את הפרק הבא.
וואו. באמת הצלחת לסחוף אותי.
מדהים.
אין ספק שאחזור לראות כבר את הפרק הבא.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 14:00 21/6/2005:
Noki noki124@yahoo.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=83646) , 22:57 21/6/2005:
אההההההה:)))
אההההההה:)))
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 23:50 21/6/2005:
בדיוק הצליל שאני אוהב לשמוע. (-:
בדיוק הצליל שאני אוהב לשמוע. (-:
מרג’ , 08:48 22/6/2005:
אמנם חדשה אבל כבר פיתחתי טכניקה
אני מתחילה עם אחד העדינים
ואז עוברת לאחד הבוטים
ככה זה הכי נעים. בסוף.
אמנם חדשה אבל כבר פיתחתי טכניקה
אני מתחילה עם אחד העדינים
ואז עוברת לאחד הבוטים
ככה זה הכי נעים. בסוף.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 09:28 22/6/2005:
טכניקה מעולה, לטעמי. מתחילים בפורפליי ועוברים לחזק, בסוף. מה רע? (-:
טכניקה מעולה, לטעמי. מתחילים בפורפליי ועוברים לחזק, בסוף. מה רע? (-:
היום שאחרי hitnatcut@gmail.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=135787) , 02:06 23/6/2005:
לא רק מזדיינים.
עוברים לשמאלנות פעילה
לא רק מזדיינים.
עוברים לשמאלנות פעילה
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 12:40 23/6/2005:
אחרי שתמהתי הצצתי בקישור, ונוכחתי לדעת שאין מדובר בהאשמה לפיה הבלוג שמאלני מדי (אולי כי הג’ינג’ית סוכנת הגנה ולא אצ"ל, מי יודע) אלא בקריאה לעם להתעורר, בחזקת "מי לאדוני אלי" - ובמקרה כזה, אעיר בעדינות כי בורדל וירטואלי אולי אינו המקום להפגנות נאמנות פטריוטית.
(ולעצם העניין, הם יתפנו כמו טטלעך, לדעתי)
אחרי שתמהתי הצצתי בקישור, ונוכחתי לדעת שאין מדובר בהאשמה לפיה הבלוג שמאלני מדי (אולי כי הג’ינג’ית סוכנת הגנה ולא אצ"ל, מי יודע) אלא בקריאה לעם להתעורר, בחזקת "מי לאדוני אלי" - ובמקרה כזה, אעיר בעדינות כי בורדל וירטואלי אולי אינו המקום להפגנות נאמנות פטריוטית.
(ולעצם העניין, הם יתפנו כמו טטלעך, לדעתי)
:
היה שווה לחכות לקטע השלישי (:
וזה אכן היה פיצוי (:
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 19:39 25/6/2005:
golum thanksgod@walla.co.il , 15:12 26/6/2005:
מעולה!! ואני במשרד בכלל, מה אני עושה במקום לעבוד...
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 22:50 26/6/2005:
למה לעבוד, אני שואל.
golum thanksgod@walla.co.il , 10:09 27/6/2005:
אם אתה מוכן לפרנס אותי, אפסיק לאלתר
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 14:50 27/6/2005:
אה, כן. אז לא.
זואי. , 17:07 26/6/2005:
באמת יוצא מן הכלל.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 22:51 26/6/2005:
תודה רבה.
shlomitA aharonson_s@yahoo.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=11491) , 17:34 26/6/2005:
גועל נפש, אתה משחית את נפש הנוער. לאנשים כמוך אסור לתת מקלדת ביד. פורנוגראף!
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 22:51 26/6/2005:
זה להשחית את הנוער זה? זה להרביץ בו ציונות!
Noki noki124@yahoo.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=83646) , 19:32 26/6/2005:
הו כן, תשחיט אותי:)))
זה היה נפלא!
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 22:52 26/6/2005:
לעונג לי להשחיתך. מאוד תודה. (-:
«*•°הדסו’ש°•*» (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=50157) , 23:26 27/6/2005:
וואו.. ארוך...!!!
lena dura michaelm@netvision.net.il (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=23501) , 00:34 28/6/2005:
אם היא לא הייתה חוזרת על המשפט "איזו זונה אני" בווריאציות שונות בתדירות כל כך גבוהה זה היה יותר נחמד.
כך לפחות לדעתי.
אבל, זה היה מספיק כדי לעורר בי שוב את הנטיות המזוכיסטיות שלי, ואין להקל בכך ראש.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 00:38 28/6/2005:
ככה היא הרגישה כמדומני (-: מצד שני, אין להקל, אכן.
HelloKitty (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=100893) , 01:00 28/6/2005:
ואוו..
אני לא מאמינה שקראתי את זה
BlackBlack (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=90848) , 04:26 28/6/2005:
אם דברים כאלה היו מופיעים בספר ההיסטוריה שלי, אולי הייתי סובלת קצת פחות מללמוד לבגרות :)
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 13:41 28/6/2005:
בדרך כלל ספרי ההיסטוריה נוטים לדלג בחן על אירועים שכאלה, כך שמורה סמוקה כדובדבן לא תיאלץ להסביר אותם לתלמידות סמוקות כמוה, בעוד הבנים מרעישים מאחור.
פטאל , 13:12 16/12/2005:
אמרתי לך פעם שאתה ענננננננננק?
ולענייננו, בדיוק כזו פטריוטיות אנחנו צריכים. כשהייתי בתיכון היה את הקטע של "היית מוצצת לעראפת בשביל שיבוא שלום?" ואני תמיד עניתי שכן... אבל רק אם יבוא שלום...
;)
